מודל חדש, המתווה דרך לצמיחה ולהתפתחות של האדם, בעזרת תהליכים בין-אישים, בסדנאות למודעות עצמית.
הקדמה אישית:
במשך שלושים השנים האחרונות, אני מנסה לעזור לאנשים לצמוח ולהתפתח, בעזרת סדנאות שאני מנחה בנושאים של מודעות עצמית ושיפור מיומנויות בין אישיות.
כאשר מצאתי לי תקופת רגיעה בין הסדנאות, החלטתי לנסות ולשבת עם עצמי ולסכם מה עשיתי בכל השנים הללו, בהכללות ובמונחים של מודל עקרוני. מטרתי הייתה למצוא את המכנה המשותף של הפעילות שלי עם אלפי אנשים, אתם עבדתי במהלך השנים ובעזרתם יכולתי לעקוב מקרוב, ללא מחיצות, אחר תהליך התפתחותו של האדם. הקיץ הצלחתי לעשות זאת, כאשר מצאתי מספיק שקט ומרגוע פנימי, להתרחק מההנחיה השוטפת, להסתכל מבחוץ, ממעוף הציפור ולתרגם את מחשבותיי למודל עקרוני.
עבורי, מבין כל המאמרים שכתבתי עד עתה ופורסמו, מאמר זה הוא המאמר החשוב ביותר, משום שהצלחתי לכותבו מתוך פרספקטיבה רבת שנים, עיכול ועיבוד כל אותם אין ספור אירועים שחוותי במהלך השנים שבהם אני משמש כמנחה קבוצה. זה לא מאמר אקדמאי במובן הרגיל של המילה. לא חקרתי את כל המאמרים שנכתבו בתחומים אלו ולא עשיתי מחקרים אמפיריים המוכחים את תקפותו של מודל זה. אני לא יודע אם הוא מודל "נכון". כל שאני יודע הוא שהמודל משקף את המציאות של העבודה הקבוצתית, כפי שאני מפרש אותה. אני מצאתי במודל זה הגיון פנימי וערכים חשובים, אך הוא לא יותר מאשר מחשבה סובייקטיבית, שלא מחייבת אף אחד, אלא את כותב שורות אלו.
המטרה של כתיבת מאמר זה היא לחלוק עם קוראי את הבנתי מהו תהליך התפתחותו של האדם המבוגר. אני שמח לחלוק עם קוראי את הידע שצברתי בתחום זה, כדי שכל קורא יוכל לזהות באיזה שלב במודל הוא נמצא בעת הקריאה וגם כדי לאפשר לקורא להבין מהם השלבים המצפים לו בתהליך הצמיחה האישית שלו. ההתבוננות במודל מהווה מעין מראה, שבעזרתה, כך אני מקווה, יוכל האדם לבחון את עצמו היכן הוא ממוקם, לקראת הסקת מסקנות לגבי כיווני התפתחותו האישית.
כמו כן, מאמר זה מופנה למנחי קבוצות העוסקים בהנחיית קבוצות למודעות עצמית. בעזרת מודל זה יוכל מנחה הקבוצות לבחון לאן הגיעו המשתלמים בקבוצה שלו, ומה עליו לעבור אתם, כדי שהם יוכלו לחזק את המודעות העצמית שלהם, כדי לפתח ולקדם את אישיותם.
כדי להיות ברור, עלי להדגיש שהמודל שלהלן אינו מנסה לתאר את המציאות כפי שהיא. הוא אינו מודל דוגמת המודלים ההתפתחותיים של פרויד, פיאזה, ואריקסון, שניסו להסביר את המציאות האנושית בכלים פסיכו –דינמיים. לדעתם, כל בן אנוש מתפתח, כמעט באופן דטרמיניסטי, בהתאם לשלבים אלו.
סולם הצמיחה האישית, אינו מודל דטרמניסטי, אלא הוא מודל היוצא מנקודת הנחה חינוכית, שלאדם יש בחירה חופשית והוא יכול לבחור את דרכו ולפתח את עצמו." הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג',י"ט). הרשות נתונה בידי כל אדם לפתח את עצמו והמודל נועד להראות לאדם את השלבים בהתפתחותו הרוחנית, ריגשית – האישית, כדי שהוא יוכל לבחור את דרכו.
מהן המקורות של המודל:
בכל השנים שהנחיתי קבוצות למודעות עצמית נפגשתי עם אלפים רבים של תלמידים, שמהם למדתי כל כך הרבה על הצמיחה האישית של האדם. לכאורה אני הייתי המורה, המנחה של הקבוצות, אך לאמיתו של דבר, למדתי מהם לא פחות מאשר לימדתי, לעיתים יותר. תלמידי היוו עבורי, המורים הטובים ביותר לאומנות ההתפתחות האישית. יכולתי לראות מקרוב, מה גורם לצמיחה ולהתקדמות, מי מתקדם ומתפתח ומי נשאר מאחור ולא מצליח להשתנות ולגדול.
בנוסף לידע שצברתי מתלמידי ומהידע שצברתי מהספרות המקצועית, הסתכלתי פנימה גם על האישיות שלי וניסיתי לראות מהם השלבים שאני אישית עברתי בתהליך הצמיחה האישית שלי עד לגיל 54. נדמה לי שחלק לא מועט מההבנות שלי לגבי השלבים השונים במודל, הם תוצאה ישירה מכך שאני אישית הייתי צריך לטפס במעלה המודל במשך שנים רבות. לעיתים עליתי ולעיתים נסוגותי, לעיתים הרגשתי בשלב האחרון והרבה יותר פעמים הרגשתי שאני מתדרדר אחורנית. לא הצלחתי לפתח את עצמי רק כלפי מעלה ולא הצלחתי להישאר בשלב האחרון מספיק, כפי שהייתי רוצה להיות בו. אך "הטיולים" למעלה ולמטה לימדו אותי מהם השלבים שדרכם אני צריך לעבור, כדי לשפר את עצמי ולהתפתח. אני מקווה שהניסיון של התלמידים שלי, כפי שאני פרשתי אותו, בתוספת הידע התיאורתי ויחד עם הניסיון הפרטי שלי, מהווים בסיס איתן עליו יכול להתבסס סולם הצמיחה האישית המופיע במאמר זה.
אני מודה, שכאשר תכננתי את המודל הזה, היה לנגד עיני סולם הצרכים של מסלאו. לא יכולתי להתעלם ולא רציתי להתעלם מהאופן המוצלח שאברהם מסלאו בנה את המודל שלו. יצדק מי שיבחין בדמיון בין שני המודלים, אך ההבדל הוא רב. מסלאו עסק בצרכים האישיים והחברתיים של האדם, בעוד שהמודל שפותח על ידי, מתאר מודל להתפתחות אישית - פנימית. מסלאו מדגיש את הקשר "יחיד – חברה", בעוד שהמודל שאני פיתחתי הוא סולם צמיחה אישית, בין היחיד לעצמו. מבחינה צורנית, מבחוץ, נראים שני המודלים דומים, אך מבחינת התכנים שלהם, הם שונים. עם זאת, השלב האחרון במודל של מסלאו ובמודל שאני פיתחתי דומים, אך גם הם לא זהים. בעוד מסלאו מדגיש בשלב האחרון, את ההגשמה העצמית, אני מדגיש יותר את "גן העדן הפרטי" – מקום של שקט, שלווה והרמוניה פנימית. שלב זה דומה אבל לא זהה.
שלבי הסולם:
1. שלב צבירת הכעסים - צבירת התסכולים בילדות, הקונפליקטים התוך-אישיים, כעסים על ההורים ועל הסביבה.
2. שלב המודעות האישית - קבל משובים מהסביבה, הקטנת התחומים "העיוורים", הסתכלות רטרוספקטיבית על החיים, חיפוש הזהות העצמית.
3. שלב הוונטלציה, איוורור רגשי - פורקן רגשי, קטרזיס, שחרור החסמים הפנימיים, בכי בלתי נשלט, ניקוי "כאבי הבטן".
4. שלב ההתחזקות - תהליכי העצמה אישיים: שיפור הערכה העצמית, חיזוק הביטחון העצמי, התנהגות אסרטיבית, שליטה ברגשות, פיתוח מיומנויות חדשות.
5. שלב הסליחה - סליחה פנימית לגורמים שיצרו את התסכולים והקונפליקטים (ההורים..)מתוך בגרות, עוצמה פנימית ויכולת לראות את ההורים כבני אדם.
6. שלב הקבלה - קבלה של עצמי כמו שאני, שלמות עצמית, קבלה של הזולת כמו שהוא ללא שיפוטיות וללא קנאה.
7."גן העדן" הפרטי. - מקום של שלווה והרמוניה פנימית.
ראציונאל המודל: הקדמה
המודל בנוי מלמטה למעלה. צורת הפרמידה של המודל מראה כמות אנשים גדולה מאד הנמצאים בשלב צבירת הכעסים (שלב 1) ואת צמצום מספרי האנשים המצליחים להתקדם במעלה הפרמידה של המודל. המודל מסתיים בשלב האחרון, (שלב 7) שלב "גן העדן הפרטי" - שלב השקט הפנימי וההרמוניה, לשם מגיעים מספר קטן של אנשים.
כמו כל מודל, הוא סכמתי ובודאי שהמציאות לא מסתדרת כל כך יפה כמו המודל, רובד על גבי רובד. במציאות השלבים מתערבבים ומתחלפים. עם זאת, יש הגיון פנימי בסדר ההתפתחות המתואר במודל, סדר המתאים להתפתחותם של רבים. גם אם הסדר לעיתים משתנה, אין כנראה אפשרות לפסוח על שלב כזה או אחר במודל. פסיחה על שלב במודל, עלולה להחזיר את האדם המתפתח לתחילת המודל, כמעט כמו במשחק 'סולמות וחבלים', בו אתה עלול למצוא את עצמך מתדרדר לשלבים קודמים. "חכם השביל מן ההולך בו". ניסיון לקצר את "השביל', את התהליך, לחתוך פינות, למהר, לקפוץ, עלול להסתיים בכישלון וביאוש. גם פיאזה וגם אריקסון, טוענים טענה דומה במודלים שלהם. הם טוענים שבכל אחת מ"התחנות" שהאדם עובר בחייו, עליו לפתור אי אילו מטלות. הפתרון נותן לאדם את הכלים להתמודד עם המטלות שבשלב הבא.
תהליך ההתפתחות הוא מאד איטי ומשכו שנים רבות, לעיתים עשרות שנים ולעיתים כל החיים כולם. לפעמים האדם חש שהוא מתקדם ולעיתים הוא נסוג. יתכן ואדם נתקע בשלב מסוים שנים רבות ויתכן שהוא עשוי ליצור פריצת דרך אישית מהירה כאשר התהליכים האישיים בשלים. זה לא פשוט לעבור את כל השלבים, זה כרוך בהרבה עבודה אישית של התבוננות פנימית וברצון כן ואמיתי לקבל ולהקשיב למשובים מהסביבה בה האדם חי.
הסדנאות למודעות עצמית יוצרות האצה של התהליך שמתרחש באופן טבעי, כיוון שבקבוצות למודעות עצמית, תהליכי המשוב הם הרבה יותר אינטנסיביים מאשר במציאות החוץ-קבוצתית. ההאצה עשויה לאפשר למשתלמים לסבול פחות שנים ולהיפטר מהכעסים ומהמצוקות אותם הם נושאים בלבם, מהר יותר וביתר קלות מאשר בחיי השגרה.
תהליך ההתפתחות אינו מובן מאליו ולא קורה בעצמו. צריך לרצות לגדול ולהתפתח וצריך לעשות מאמץ אישי משמעותי כדי לצמוח. זה לא מאמץ קל משום שהוא כרוך בהרבה ניסיונות, בכאבי לב קשים, אכזבות ותסכולים רבים. דמעות רבות נשפכות בתהליך ההתפתחות, לעיתים דמעות אמיתיות ולעיתים דמעות פנימיות. אלא שבסופה של הדרך, המאמץ משתלם. האדם שהשקיע את כוחותיו הרוחניים בהתפתחות אישית, צפוי לפרס עצום - שקט ושלווה פנימית. חיים יותר רגועים, מתוך איזון פנימי ומתוך קרבה של האדם אל עצמו, מיצוי עצמי והגשמה עצמית. רק מעטים מצליחים להתפתח ולהגיע לשלב "גן העדן הפרטי".
נכון שמעטים מגיעים לדרגה זאת, אך זה אפשרי, זה מיועד לבני אדם ואנשים רבים הגיעו למצב זה. אין צורך לנסוע להודו או למזרח כדי לפגוש את עצמך, אתה נמצא עם עצמך כל הזמן, כאן ועכשיו. כל שעליך לעשות הוא להסתכל פנימה, ובאומץ לב להגיד לעצמך מה אתה רואה והאם אתה מרוצה ממה שאתה רואה. מה שטוב, עליך לשמור ולטפח ומה שפחות טוב בעינך, לנפות, לזרוק או לתקן. ישנם המכנים תהליך זה בשם "תיקון" או "חשבון נפש". חשבון הנפש עליו מצווה כל יהודי לקראת ראש השנה ויום הכיפורים, מבליט ערך משמעותי, שתוצאותיו הן שינויים פנימיים, גדילה והתפתחות. חשבון נפש כזה הוא עיקר העבודה בסדנאות למודעות עצמית.
כדי לדייק חשוב לציין שתהליך ההתפתחות המתואר כאן, אינו עוסק בהתפתחות בתחום הקריירה המקצועית. אמנם הוא יכול לבוא לידי ביטוי בקרירה מקצועית, אך לא בהכרח. אדם יכול להיות ראש ממשלה ולא להגיע אפילו לשלב השני של ההתפתחות האישית (שלב המודעות העצמית) ולהפך, אדם יכול להיות נטול קרירה חיצונית לחלוטין, אך הוא יכול להימצא בדרגה הגבוהה ביותר של ההתפתחות האישית,(שלב שבע), בדרגה של השקט והשלווה הפנימית.
מבחוץ אי אפשר להגיד על האדם מאומה. סמלי סטטוס, דרגות, כבוד, מעמד, יחוס אבות, יופי, משכורות ורכוש לא מעידים מאומה על השלב בו נמצא האדם. האדם יכול להעיד מתוך עצמו על עצמו, הרבה יותר מאשר המסתכל מבחוץ. רק כאשר נפגשים מקרוב עם האדם, משוחחים אתו ומרגישים אותו, ניתן לראות ולהבין באיזה שלב של ההתפתחות האישית הוא נמצא.
לסיכום - קשה לגדול ולהתפתח. עם זאת התהליך מרתק, מאתגר ואף אפשרי. הפרס הוא עצום: חיים מלאים ומאוזנים.
הסבר שלבי המודל:
שלב 1: שלב צבירת הכעס – שלטון הרגשות.
מאז עידן פרויד, אך גם לפניו, אין חולק על כך שחוויות הילדות הן החוויות המשמעותיות ביותר שהאדם צועד איתם כל חייו. במשפחה הגרעינית בה הילד גדל, הוא היה הילד הקטן, חסר כוח, חסר משאבים חומריים, חסר יכולת לבטא את עצמו ותלוי בהוריו, או במטפליו, באופן כמעט מוחלט, למען קיומו. ההורים, בין במודע או שלא במודע, מנצלים את כוחם מול הילד, ומשאירים אותו פעמים הרבה, עם כעסים לא פתורים. תקופת הילדות בה הילד כל כך חלש ותלוי, מטביעה בילד חותם בל ישכח. כל חייו הוא עלול לשאת בזיכרונותיו, הגלויים והסמויים, את תקופת הילדות בה חש קטן ומתוסכל.
הבעיות הנוצרות במשפחה הגרעינית בה גדל הילד הן רבות מיני ספור. לשם המחשה נציין רק חלק מהן: חוסר באהבה, קינאת אחים, מתח בין ההורים, גירושין, הזנחה רגשית, ניצול והתעללויות, מחלות, משפחה לא יציבה, מאבקים על מיקום במשפחה, אלימות, מוות במשפחה, התמכרויות (אלכוהול, סמים, הימורים, התמכרות למין...), מאבקים על ירושה, בעיות כלכליות, מלחמות וכו'. הבעיות הללו לא נעלמות מעיני הילד ולא נפתרות, להפך, הילד יוצא אתם לחיים והם בעלי השפעה רבה בהמשך הדרך. רגשות הכעס, שהצטברו בתקופת הילדות, לא הולכים לאיבוד. הם נשמרים אצל הילד שהופך לאדם בוגר, אלא אם כן מטפלים בהם. באופן אנלוגי ל'חוק שימור האנרגיה' בפיסיקה, ניתן לומר שיש 'חוק שימור הכעס'. הכעס הוא סוג של אנרגיה, לא אנרגיה פיסיקלית, אלא אנרגיה רוחנית – שלילית. הכעסים המצטברים בילדות, לא משתחררים ולא נשכחים מאליהם ועלולים ללוות את האדם עד ליומו האחרון. הדרך להשתחרר מהם היא לעבור תהליכים של מודעות עצמית והתפתחות אישית.
לתסכולי היסוד, אתם האדם מסיים את תקופת הילדות, מצטברים תסכולים נוספים המצטברים במהלך החיים. פרדה מאדם אהוב, בוס מתעמר בעבודה, כישלונות בזוגיות, בגידה של חברים קרובים, מצוקות כלכליות, מאבקים בין אישיים, מחלות, מוות, וכו'. תסכולים אלו קשים בזכות עצמם, אך הם עלולים להיות קשים שבעתיים, אם הם פוגעים במקומות שבהם פצעי הילדות עדיין לא נרפאו. ניתן לומר, ללא הגזמה, שכמעט ואין בן אנוש שלא חווה כעסים ותסכולים בעת ילדותו, המלווים אותו לאורך כל ימיו ולכן בסיס המודל הוא כה רחב, הוא מכיל כמעט את כל האוכלוסיה.
שלב 2: שלב המודעות העצמית.
לא כל מי שחווה כעסים בילדות, מצליח להתמודד אתם ולנתב את דרכו בחיים הלאה. רק חלק מהאוכלוסיה מתמודד עם קשיי הילדות ומעסיק את עצמו בשאלות של מודעות עצמית וזהות אישית, לכן המודל הולך ונהיה צר. אלו שמתקדמים לשלב הבא במודל, שואלים את עצמם שאלות האופייניות לגיל ההתבגרות: 'מי אני?', 'מהי מטרת חיי? ', 'איזה אדם אני רוצה להיות כאשר אהיה גדול?', ' האם אני אעשה לילדים שלי כמו שהורי עשו לי או שאמצא דרך אחרת לחנך את ילדי?', 'איזה תוכן אני רוצה להכניס לתוך חיי?', 'לאן כל זה מוביל?', 'עד כמה אני רוצה לעשות את מה שמצפים ממני או להגשים את עצמי?' וכו'.
אריקסון קורא לשלב זה "זהות לעומת טשטוש" –שלב גיל ההתבגרות שבו מתגבשת הזהות האישית של המתבגר. גיבוש הזהות האישית, נבנה מתוך זיכרונות הילדות החיוביים, ומתוך עוצמת הכעסים שהילד נושא אותם בתוכו.
כדי שהאדם יוכל להשיב לעצמו תשובות לשאלות קשות הקשורות לזהותו האישית, יש צורך בתהליך של התבוננות פנימית, התבוננות נקיה מציפיות של הסביבה ונקיה מהשפעות של ההורים. הרבה אנשים חווים את תקופת גיבוש הזהות האישית והגברת המודעות העצמית בגיל ההתבגרות, אך היום גיל ההתבגרות נמשך לגילאים מאוחרים ולעיתים ניתן למצוא אנשים מבוגרים כרונולוגית, שעברו את העשור הרביעי והחמישי לחייהם ועדיין מתלבטים בשאלות אלו של זהות אישית. כדברי השיר: " הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו...". ישנם גם אנשים רבים שלא הגיעו לשלב זה והם עדיין שרויים בעולם התסכולים הילדי, ללא יכולת להמשיך ולטפס במעלה המודל.
שאלות של זהות אישית, ומודעות עצמית, אינן שאלות של תקופה אחת, שאלות אלו מלוות את האדם לאורך כל חייו, וכל פעם לובשות ופושטות צורה, אך עיקר השאלות מאפיין את תקופת ההתבגרות. עם זאת, בכל פעם כאשר אדם מתפתח, צומח, משתנה ומגיע לתובנות חדשות, הוא חוזר לשאלות היסוד ושואל את עצמו שוב ושוב, לאן פניו, מהי מטרתו, האם טוב לו, או שעליו לשנות את דרכו. אלברט אינשטיין אמר: "כדי לחיות חיים טובים יותר, עלינו להמשיך ולבחור ללא הרף את דרך חיינו". גייל שיהי, בספרים שכתבתה: "מעברים" ו"גברים ומעברים", טוענת שכל עשר שנים האדם המודרני עובר שינוי המחייב מחשבה חדשה וההגדרות חדשות של השאלות הבסיסיות של חייו. המצפן האישי מכוון את האדם בגיל ההתבגרות נבדק ומכויל מחדש כל תקופה, כדי לבחון שהאונייה שטה לעבר היעד ש"הקפטן" החליט עליו.
בלי שאלות מסוג זה האדם הופך להיות שגרתי, בנאלי ומשעמם. אדם כזה דורך במקום. אנשים שרק חיים את חיי השיגרה, בלי לבחון את עצמם ואת סביבתם, לא מגיעים לשום מקום. הם חיים את הקליפה ולא את התוכן. הם חוששים משינוי ולכן הם נשארים באותו מקום וממשיכים לעשות את אותו דבר כל חייהם, לא בהכרח את הדברים שהם אוהבים, אלא את הדברים שהם רגילים להם. אנשים חוששים לשאול את עצמם שאלות של מודעות עצמית וזהות אישית, משום שהתשובות יכולות להיות מטלטלות ומזעזעות. לאנשים רבים יש חשש מאי ודאות ולכן עדיף בעיניהם לשמור על הקיים בלי לשנותו, בלי לשאול שאלות קשות מדי. אכן, כדי להסתכל פנימה לתוך עצמך, נדרש אומץ לב, נדרשת פתיחות ונכונות לשינוי. זה לא קל ולא ברור מאליו.
לכאורה, למסתכל מהצד, נראה שאלו החיים את החיים השגרתיים, ללא שינוי וללא התפתחות, חיים באורח חיים מאד נעים ויפה. שיגרה מבורכת. עושים כל יום את אותן הפעילות, נשואים לאותה בן או בת זוג הרבה שנים אפילו אם כבר לא מתאימים אחד לשני, מגדלים שנים שלושה ילדים, קמים כל בוקר לאותה עבודה, גם אם לא אוהבים אותה, חוזרים יום יום בשעה ידועה לביתם, מאכילים את הילדים, משוחחים אתם כמה דקות בדרך כלל לא שיחות משמעותיות, אוכלים את אותה ארוחה, רואים עוד כמה תוכניות בטלוויזיה והולכים לישון, כדי לקום בבוקר לעוד יום דומה. רוב האנשים החיים כך, מתפקדים היטב במציאות, אך החשש הוא שהם מתמקדים בקליפה ולא בתוכן. הם מצליחים להבחין בין הקליפה לגרעין ברגע של משבר, כמו פיטורין מהעבודה, גירושין, יציאת הילדים הגדולים מהבית, יציאה לפנסיה, מחלה או מוות. המבנה המשפחתי הבנוי בעיקר על הקליפה, קורס, והחלל שהוסתר כל השנים מתחת לקליפת השיגרה, מתגלה. הזוגיות שלא הייתה טובה כל השנים, פתאום נחשפת במלוא הווייתה, ההורות שלא הייתה במיטבה פתאום מתפוצצת כאשר נוצרים קונפליקטים עם הילדים המתבגרים או הילדים המבוגרים.
אנשים כאלו חווים משברים קשים כאשר הם צריכים להתמודד עם מצבים חדשים, עם מציאות חדשה השונה מחיי השגרה המרובעת, בחיקה החם והנעים הם תיפקדו היטב כל השנים. אנשים כאלו לא מצליחים למצוא עבודה חדשה, אחרי שעבדו שנים רבות באותו מקום עבודה, משום שקשה להם להסתגל לשינויים. אנשים כאלו נשארים בודדים, כאשר בן זוגם המתבגר הולך לעולמו והם נשארים לבדם, ללא תוכן משמעותי לחייהם. אנשים כאלו עלולים להיכנס לדיכאון עקב בעיות בריאות, מוות במשפחה, או כל צרה אחרת מסוג הצרות הנופלות עלינו במהלך חיינו. לאנשים כאלו היציאה לגמלאות היא צרה צרורה. הם לא יודעים איך למלא את הזמן הרב שנוצר להם כאשר סיימו את כל המסלולים שהחיים הנורמטיביים יצרו עבורם. כאשר הם מגיעים למפגש עם עצמם, הם מוצאים חלל גדול. בתור אנשים מבוגרים, הם חשים בודדים וגלמודים. אלו הם הזקנים שאף אחד לא דופק אצלם בדלת, ושהם מחכים לטלפון של אחד הילדים שיצלצל, כמו למשיח. אנשים אלו, בצעירותם, לא השכילו למצוא תוכן משמעותי לחייהם. רק בזקנותם הם מבינים את האמת הבסיסית והפשוטה, שהאדם שהינו אתה כרגע, אינו אלא סך כל הבחירות שעשית מהיום שבו נולדת ועד היום. אם הבחירות הללו היו רק נורמטיביות, חיצוניות, "קליפתיות" ולא אישיות, פנימיות, בסוף יש ריקנות, בדידות ועצבות. אל לו לאדם הבודד והעצוב לבוא בטענות אל אף אחד, משום שהוא עצמו יצר לעצמו את החיים כפי שהם נראים כעת – איש לא עשה זאת במקומו.
הסדנא למודעות עצמית היא המקום המתאים ביותר להתמודד עם שאלות של זהות עצמית: איזה תוכן אני רוצה להעניק לחיים שלי. המשתתף שמעלה סוגיות מסוג זה זוכה להתייחסות של הקבוצה לבעיותיו ולקשייו בחיים. הרבה אמפתיה מורגשת בקבוצה כלפי האדם המעיז לשאול את עצמו שאלות בקול רם. לא כל אחד יכול לעשות זאת, אך אלו שמעיזים "לעבוד" הם אלו שזוכים. "לעבוד" פירושו לחשוב בקול רם, מה באמת חשוב לי בחיים וכיצד אני מתגבר על הקונפליקטים הפנימיים בהם אני נתון, כדי ליצור לעצמי עולם טוב יותר.
כמובן שאין תשובה אחת נכונה לשאלות המהותיות של החיים. התשובה היא אישית לחלוטין ואין אפשרות ללמד אותה או לתת עצה. ישנם חברים בקבוצה הבוחרים לעזור למשתלם המתלבט ע"י מתן עצות. אך הקושי במתן עצות טמון בכך שהעצה מתאימה יותר לנותן העצה מאשר למקבלה. עצה אינה שיחה בגובה העיניים אלא מלמעלה למטה, מכלי מלא לכלי ריק. מילוי 'הכלי' לא יכול להיעשות ע"י גורם חיצוני, אלא הוא תהליך פנימי אישי, שבו כל אדם מחליט באילו תכנים הוא ממלא את חייו. אין שום אדם שיכול לעשות את ה"עבודה" הזאת בשביל השני. כל אחד חייב לעשות זאת בעצמו. כנראה שאי אפשר לגדול ולהתפתח בלי לסבול, בלי להתמודד, בלי להסתכן, בלי לנסות דברים חדשים ומפחידים.
הדרך לעזור למשתלם להתפתח ולגרום לו להסתכל על עצמו ועל חייו, היא למשב את התנהגותו ואת אמירותיו, משובים חיוביים או שליליים. משובים אפקטיביים הם כאלו החושפים לאדם תחומים שהוא לא רואה אצל עצמו; שהוא היה עיוור להם. המשוב הוא על אופן התנהגותו ומעשיו של המשתתף בקבוצת המודעות העצמית, "כאן ועכשיו".
הקבוצה פועלת כמיקרו-קוסמוס, בו מתרחשים תהליכים בין אישיים בזמן אמת. כמו בעולם החיצוני כך גם קורה בעולמה של הקבוצה. אך בהבדל מהעולם החיצון, התהליכים הבין-אישים הרבה יותר אינטנסיביים והם גם מנותחים ונלמדים לשם יצירת תובנות חדשות למשתלמים, בזמן התרחשותם. הכוח העיקרי שמניע את האדם ועוזר לו לשנות את התנהגותו ואת הבנתו את העולם, הוא המשוב. משוב גורם לתובנות חדשות ע"י כך שהוא פוקח את עיניהם הסומות של חברי הקבוצה הרואים את עצמם, דרך נקודת המבט של האחרים. הכוח של הקבוצה הוא כזה המאפשר לכל משתתף לראות את עצמו מנקודת מבט שונה. עשרה זוגות עיניים, ולפעמים חמישה עשר זוגות עיניים, רואות את המתרחש בקבוצה וממשבות את אותה סיטואציה בין אישית. משובים אלו הם המתנה הכי גדולה שיכולים חברי הקבוצה להעניק אחד לשני, בין אם הם משובים שלילים או חיוביים. המשתתפים בקבוצה חשים, לעיתים בפעם הראשונה בחייהם, כיצד הם נראים מבחוץ, ומה אחרים חושבים על התנהגותם. התהליך דומה לעיוור שמאור עיניו חוזר אליו. עיניהם של חברי הקבוצה נפקחות ופתאום הם מבינים את עצמם באופן אחר וחדש. רעש האסימונים המתגלגלים, כמעט ונשמע בחללה של הקבוצה.
משתתפים רבים שוגים באופן שבו הם נותנים לזולת משוב. ולכן חשוב להדגיש בפני המשתלמים שמתן משוב הוא רק לאירוע בו מדובר, ולא לאישיותו של המשתתף. בנוסף לטעות זאת, משתתפים רבים שוגים בכך שהם נוהגים לומר למקבל המשוב מה הוא היה "צריך" לעשות. המילה "צריך", עלולה לגרום למקבל המשוב להרגיש נחות, כאילו שהזולת יודע יותר טוב ממנו מה הוא "צריך" לעשות. לכן, יש להדגיש בפני המשתלמים שהמשוב הוא לא יותר מאשר ביטוי סובייקטיבי של רגשותיו של נותן המשוב. הוא אינו "נכון" ונותן המשוב לא יודע מה "צריך" לעשות. נותן המשוב רשאי לומר את רגשותיו כלפי האדם שביצע אירוע מסוים בחללה של הקבוצה, לא יותר ולא פחות. מקבל המשוב, יכול להקשיב ולהסכים או להקשיב ולדחות את המשוב. נותן המשוב הוא לא שופט ומעמדו אינו רם מאשר מקבל המשוב. על רגשותיו של נותן המשוב אי אפשר לחלוק ולכן יש לו מונופול עליהם. אף אחד לא יכול להגיד לזולת מה להרגיש וזכותו של כל אחד לומר את רגשותיו. אמירת התחושות אחד לשני על התנהגויות מסוימות, היא הדרך להעניק לזולת מתנה - משוב אפקטיבי. לימוד הקבוצה לתת משוב בגובה העיניים, ללא שיפוטיות וללא חריצת דין, הוא תפקיד מנחה הקבוצה והוא חשוב ביותר לשם יצירת קבוצה עובדת ואפקטיבית.
לצערנו, לא כל משתתף יוצא עם תובנות חדשות מהקבוצה. לא כולם משתתפים בתהליך. כל אחד לפי בחירתו. ישנם "היושבים על הגדר" ומחליטים לא להשתתף באופן אקטיבי בדינמיקה הקבוצתית. כמובן שמנחה הקבוצה אמור לכבד גם את אלו שלא משתתפים ולא להפעיל עליהם לחץ להשתתף. לא פעם, הקבוצה עצמה מפעילה לחץ על החברים שלא דיברו וגורמת להם להיפתח ולהיחשף. לפעמים, "עם האוכל בה התיאבון" וככל שחולף הזמן והקבוצה מתקדמת, עוד ועד חברים בקבוצה מפשירים ופותחים עוד כפתור בחולצה ועוד כפתור ומספרים את הסיפורים האישיים שלהם, מהם ניתן ללמוד על המשתלם וכמובן למשב את התנהגותו ואת סיפורו. מי שלא "עובד", כמובן שלא זוכה להתקדם ולא עולה לשלב הבא, שלב הוונטלציה.
הערה מיוחדת לשלב זה: שלב המודעות העצמית וקבלת המשוב, מתואר כשלב שני. מיקום זה הוא תיאורתי בלבד, משום שגם אחרי תום שלב זה, אנשים עוברים תהליכים של מודעות עצמית ושל קבלת משוב, אך השפעת תהליכים אלו אינה כה מכרעת כמו בשלב השני ואינה תנאי למעבר לשלבים הבאים. בנוסף לכך, כמובן ששלב זה מופיע גם תוך כדי השלב הראשון, שלב הילדות המוקדמת. אפילו ילד בגן מקבל משובים מחבריו ומסביבתו, אך המודעות העצמית לא מספיק מפותחת בשלב זה ולכן רק בשלב השני, המודעות העצמית מניעה את האדם קדימה ומאפשרת לו צמיחה וגדילה.
שלב 3: וונטלאציה – אוורור רגשות
לאחר שלב המודעות העצמית, ולעיתים תוך כדי שלב זה, מתרחש תהליך של וונטלאציה, ניקוי - קטרזיס. האדם שעבר תהליך של מודעות עצמית, "מקיא" את המצוקות המלוות את חייו. תהליך זה נעשה במסגרת הקבוצה, תוך כדי תמיכה מחבקת ואוהבת של הקבוצה, המהווה ברגעים כאלו קבוצת תמיכה, המסייעת לאדם "העובד", לעבור שלב קשה זה. הוא מספר את הקשיים שלו לקבוצה, הוא מתאר את הקונפליקטים אתם הוא מתמודד. בדרך כלל הוא מתאר את בית הוריו ואת מחוזות ילדותו. הוא מתאר את הטראומות שהוא חווה ויוצר המון אמפתיה כלפיו. לעיתים הוא בוכה ועובר תהליך של היטהרות. זה תהליך קשה, המלווה בסערות רגשיות, בבכי ובהמון כאב רגשי.
כמו שכל אדם, גם אם הוא מקבל את האוכל האיכותי ביותר, צריך להתרוקן, כך האדם צריך להתרוקן מהפסולת הרגשית אותה הוא חווה בחייו. כל אחד, גם מי שגדל אצל הורים נפלאים ביותר, חווה קשיים, כעסים, עלבונות, שנצרבו בנפשו. מי שלא משתחרר ממצוקות אלו, בין בסדנא או בין במקום אחר, נשאר תקוע עם "עצירות נפשית". זה כואב ומציק ומונע חיים איכותיים. זה גורם לכאבי לב וכאבי גוף. ישנם אנשים שלא מצליחים להשתחרר מהמצוקות שלהם ולאחר מכן הם סובלים מעצבנות, חוסר ריכוז, אולקוס, לחץ דם, בעיות בלב ושאר חוליים. הרגשות תמיד מנצחים ואם לא מטפלים בכאב ומשחררים אותו הוא ימשיך ויציק עד שיטפלו בו. גם אם דוחים את פורקן הכעס והכאב, הרי שבסופו של דבר מגיעים להתמודד אתו ממקום הרבה יותר קשה, ממקום של משבר גופני או נפשי. מצבי רוח, אגרסיביות, ציניות, עצבות ודיכאונות, עלולים להיות גורלו של האדם שלא מצליח להשתחרר רגשית, ולנקות את הכעסים שבליבו.
סימה קדמון ערכה עם מיכל לניר, אלמנתו של הטייס, סא"ל אבי לניר ז"ל, שעונה ומת בשבי הסורי, במלחמת יום הכיפורים, ראיון אישי בידיעות אחרונות, ערב יום הכיפורים תשס"ה (2004). סימה קדמון מתארת את מיכל לניר כאדם ממורמר וכעוס, שלא הצליחה לעבור תהליך של וונטלאציה רגשית, ולא הצליחה להשתחרר מהכעסים. המחיר על "עצירות נפשית" זאת היה כבד. מספרת מיכל לניר :"אני באה ממקום שלא בוכים, והייתי קשה. כי בלי דמעות לא היה מוצא לכל הכאב הזה. שנים לא בכיתי. למדתי, עבדתי, היו לי חברים, היה לי בן זוג – הכל כאילו היה בסדר. אבל היה לי רע. כעסתי על כולם. כעסתי וכאבתי. הרגשתי פיסית מה זה כשהלב כואב....וזה מה שמרגיז אותי. החיים שהלכו. איך חייתי 30 שנה בלי להיות מודעת לכך שבעצם מעולם לא נפרדתי מאבי." ממשיכה ומתארת סימה קדמון את אישיותה של מיכל לניר. "אנשים שמכירים את מיכל לניר, ויש המון כאלה, מספרים על אישה קשה. קשה עם אחרים ועם עצמה, שאומרת תמיד את מה שבליבה, גם כשזה פוגע ומעליב .יש כאלו שאת החשבון איתם סגרה רק אחרי עשרות שנים, ואולי לא סגרה בכלל. בגילוי לב מודה לניר שאת הכאב והאובדן הנוראי שחוותה הוציאה בציניות. בעוקצנות". מיכל לניר: "אנשים פחדו ממני. מאד השתדלתי לא לצבור עוולות, מאד השתדלתי להימנע מהחשבונאות הזאת, אבל לא הצלחתי. כעסתי והרגשתי מרומה. גם לא כל כך רציתי להמשיך לחיות. אני זוכרת שמישהי שאלה אותי פעם אם אני לא רואה שהשמש זורחת, שהשמיים כחולים. לא, לא ראיתי. בשבילי הם לא היו כחולים. בשבילי הכל נשבר". (ידיעות אחרונות, 24.9.04)
גם דליה רביקוביץ ז"ל, מתארת את הקושי בפורקן רגשי. בראיון אחרון שנתנה לפני מותה היא מתארת כמה היה לה קשה להגיע לפורקן רגשי: "אני לא אישה שבוכה. לא בכיתי כשנודע לי שאבא שלי מת, אבל אני גם לא זוכרת שבכיתי בקיבוץ. בהרבה רגעים בחיים הייתי מלאת זעם ותסכול. אבל לא בכיתי. אני יודעת שבזה גם נמנעה ממני ההקלה שיש בבכי. פעמיים בחיי בכיתי, וזה היה בגלל עידו [בנה]. אני חושבת שעידו הוא היחיד שיכול לגרום לי לבכות " (מתוך ראיון עם אמירה לם, ידיעות אחרונות, 26.8.05)
האם לא נראה קשר ברור בין הדיכאון של דליה רביקוביץ לבין חוסר היכולת שלה לבכות כדי להשתחרר מהמצוקות של חייה? האם לא ברור שקטרזיס היה מקל על חייה ואולי אף מצליח לשמור עליהם?
גם מאישיותו של רפול ניתן ללמוד לקח דומה: "כלפי חוץ, ביומיום, זה היה רפול הגיבור עם הידיים המשולבות על הכרס הגדולה שלו. באמצע הלילה, בחדר השינה שלנו, כל השדים צצו ויצאו." עפרה מאירסון, אלמנתו של רפול, מגלה איך מדי לילה הפך הגנרל הקשוח לרדוף סיוטים. (מוסף הארץ, ראיון עם רוני הדר, (6.1.06
"כמעט מדי לילה הוא היה מתעורר ומעיר אותי בצעקות כאב וייסורי תופת איומות ונוראיות שבקעו מגרונו. קטעי מילים, שברי משפטים, דברים לא מובנים. הוא היה אז עולה מאיזה שאול תחתיות, מאיזה גיהנום וממאבק מר שניהל עם אנשים, עם מחבל ערבי, או בקרב סן-סימון במלחמת השחרור. הוא חזר לקרבות ולפציעות שנפצע בפעולות התגמול, בכל המלחמות. באמצע הלילה, בחדר השינה שלנו, כל השדים צצו ועלו ויצאו. אולי זו הייתה דרכו לשמור קצת על שפיות דעתו המדממת. מי יודע מה עוד התרחש בנפשו. תוך כדי שינה הוא היה נלחם ונאבק בכר ובשמיכה והיה שב והולם באגרופים באוויר וחוזר והולם בכלי המיטה ובמזרון ובכל מה שהיה לידו, נאבק עם הסיוטים. הוא הכניס לי בדרך כמה פעמים כמה וכמה אגרופים. אם לא הייתי זזה מיד ומעירה אותו גם אני הייתי חוטפת. לילות קשים היו לנו. איש מהחברים הגיבורים שלו מהצבא, מהמלחמות ומהמשפחה, לא ידע על כך מלבדי.... וללכת לפסיכולוג? איפה, מה לרפול ולפסיכולוג? הצחקת אותו...."(שם.)
"...זה מוזר, כי טליק, האלוף ישראל טל, היה אומר לי שרפול הוא הבר כוכבא שלנו. אבל אני צוחקת. הוא לא הכיר את רפול האמיתי שאני הכרתי, רפול של הלילות, רפול של הסיוטים האיומים, רפול של המתים שלו". (שם.)
אין ספק, שאילו רפול היה משתחרר ומצליח לבטא את רגשותיו, היה לו הרבה יותר קל, אלא שהיה לו קשה לבטא את רגשותיו - וכנראה שגם הוא שבוי בתוך הדימוי שהוא ורבים מבני דורו אימצו לעצמם, תדמית של אנשי חייל, ללא חת וללא חרדות. זאת נכות רגשית. לאנשים כאלו אסור ולא נאה להביע את רגשותיהם, אפילו לא באופן אישי ופרטי. אלא, שהרגש תמיד מנצח והוא ניצח גם במקרה של רפול. אם הרגשות לא יצאו ביום, ע"י שיחה, בדיבור, הם יצאו בלילה בצורה של סיוטים. הוא לא ידע לשתף ולהביע את רגשותיו ולכן סבל כל כך. אומרת עופרה אלמנתו :" בהתחלה, בשנה הראשונה שלנו ביחד, הוא ממש ממש חשש לשתף, לא ידע איך אני אקבל את סיוטי הלילה שלו, שפשוט הטריפו את נפשו. חזרתי ואמרתי לו שאם היה הולך למטפל טוב והיה נפתח קצת, הוא היה חי כאיש עם הרבה יותר שקט נפשי פנימי ואיש קצת פחות אכול מבפנים." (שם.)
נחזור לעבודה הקבוצתית - קשה להשתחרר, לבכות, "להקיא" את המצוקות. זה דורש המון כוחות נפש, אך לאחר הסערה בא שקט ורוגע. הסיפור האישי המתואר לקבוצה, הבכי הלא נשלט, ההקשבה למצוקותיו של החבר בקבוצה, הם הגורמים המרפאים את האדם ומשחררים אותו. "דאגה בלב איש ישיחנה" (משלי י"ב כ"ה). השיחה, וההתפרצות הרגשית, קשים לאדם וקשים לקבוצה, אך הם מאד משחררים ופותחים לאדם העובר תהליך זה, פתח לתקופה חדשה בחייו. כפי שנהוג לומר בעבודתם של העיתונאים, ש'המחטא הטוב ביותר של העוולות הוא אור השמש', כך גם בקבוצה - חשיפת המצוקות הפנימיות ל'אור השמש' של הקבוצה, גורמת ל"חיטוי" ולריפוי.
ברגעים כאלו, החומות הקיימות בדרך כלל בין חברי הקבוצות, נופלות וחברי הקבוצה מתחילים לחוש מאד קרובים ואינטימיים אחד עם השני. נוצרת תחושה של משפחה, ולעיתים אפילו יותר קירבה מאשר בתוך המשפחה, משום שחברי הקבוצה מעלים סוגיות אינטימיות, שאפילו בני הזוג הקרובים ביותר להם, לא תמיד יודעים על קיומם. הלכידות הקבוצתית עולה לשיאים חדשים וחברים נוספים נסחפים בעונג רב לתוך המסעות הפנימיים הללו, מסעות מרגשים שלא ישכחו לעולם על ידי חברי הקבוצה.
לעיתים, התפרצות רגשית אחת לא מספקת, ויש לאפשר לחזור על הוונטלאציה מספר פעמים עד שהאדם מתנקה. לעיתים, יש לחזור על תהליך ההיטהרות בקבוצות שונות ובתקופות שונות, כדי לנקות עוד ועוד את כל מצוקות הנפש, אך השכר למאמץ הוא עצום. תחושות שחרור והקלה.
לעיתים הוונטלאציה לא כל כך דרמטית ולא מלווה בבכי ובתחושת קטרזיס. חלק מהמשתלמים עוברים תהליך וונטלציה בצורה יותר מאופקת ושקטה ועדיין הם יכולים להגיע לשחרור ולהקלה. אין מתכון נכון לאופן הוונטלאציה. עוצמתה לא קבועה ולא מהותית להווייתה, אבל עצם קיומה חשוב מאד לניקיון הפנימי ולטוהר שאותו מרגיש האדם כהכנה לקראת המעבר לשלב הבא.
לא כל חברי הקבוצה מגיעים למצב של וונטלאציה רגשית. רק אלו "שעובדים" ומוכנים להסתכן בחשיפת הבעיות הכי אינטימיות שלהם לפני חברי הקבוצה, הם אלו שיזכו להתקדם ולעלות במעלה הסולם לקראת שלווה פנימית. כאשר מנגבים את הדמעות, ומתאוששים מהתהליך, מסתכלים על העולם מפרספקטיבה אחרת. לאדם "העובד" יש הנאה עצומה ותחושת שחרור, כמו מישהו שהורידו מעליו משא כבד אותו סחב על גבו כל חייו. גם הקבוצה לומדת הרבה מההתפרצויות הרגשיות הללו, משום שכאשר אדם אחד "עובד", גם האחרים "עובדים" איתו בצורה פסיבית ומרוויחים רווחים מישנים של תובנות על החיים, גם כאשר הם משמשים רק בתפקיד הצופים והתומכים.
בשלב זה חשוב שמנחה הקבוצה יאפשר לקבוצה וכל אדם שעבר את תהליך הוונטלאציה להבין מסר בעל חשיבות רבה, כפי שאמר קארל יונג: "כל דבר שמרגיז אותנו באנשים אחרים, יכול להוביל אותנו להבנת עצמנו". כל הנושאים אליהם אנו רגישים, כל הקונפליקטים בהם אנו נתונים, כל החרדות שלנו, כל העלבונות שלנו, כולם מהווים מורים עבורנו. זה לא הזולת שמרגיז אותי. הכעס שלי על הזולת הוא הבעיה שלי ולא שלו. ברגע שאבין זאת אוכל להשתחרר מהכעסים הללו יותר בקלות ואוכל לשלוט יותר בקלות בעצמי וביחסיי עם הסביבה. יש הקוראים למצב זה "חוק המראות" - הזולת משקף לי את הקשיים הפנימיים שלי כמו מראה, הזולת הוא המראה של הכעסים שלי. ישנם מנחים המשתמשים במשפט התלמודי הקצר והקולע: "הפוסל במומו פוסל", כדי לתאר מצב זה. מהטמה גנדי היטב לתאר מצב זה באומרו :"השדים היחידים בעולם הם השדים שבלבנו. שם צריך להתחולל הקרב". לאחר סיום הוונטלאציה מבינים שמה שהציק להם אצל הזולת, זאת הייתה בעיה שלי ולא של הזולת. הכעסים הללו הם זיכרונות העבר אותם אנו נושאים בלבנו, ואתם אנו מתמודדים. זיכרונות העבר משתקפים על המציאות, צובעים אותה בצבעים מסויימם וגורמים לנו לראותה ולפרשה ע"י הצבעים המוקרנים מתוכנו. מי שמסתכל דרך פילטר ורוד, יראה מציאות ורודה, ומי שמסתכל על המציאות דרך פילטר כהה, יראה מציאות אפורה או שחורה.
הוונטלאציה ולאחריה תחושת השקט הפנימי והשחרור מעול הכעסים, עוזרים לאדם להגיע לשלב הבא, שלב ההתחזקות.
4. שלב ההתחזקות
לאחר שלב הוונטלאציה האדם מקבל פרספקטיבה אחרת על החיים. ההסתכלות הרטרוספקטיבית על החיים גורמת לו להבין, מה הציק לו במהלך השנים. הוא חושש הרבה פחות מאשר קודם לכן מהמציאות, מהוריו ומסביבתו. הוא מתחזק ומתחיל לחשוב באופן חיובי על החיים. הוא מתחיל להבין מהן השגיאות שהוא ביצע במהלך השנים, כאשר רגשותיו שלטו בו ולא הוא בהם.
האנרגיה שהוא משדר, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ הופכת להיות יותר חיובית. הוא אינו עבד של רגשותיו אלא מצליח לשלוט בהם. הוא אינו בורח למסעות אגרסיביים של מלחמה עם כל מי שנקלע על דרכו ומנגד, אינו מסתגר במערתו הפרטית, בצורה פסיבית. ההתנהגות שלו מתחילה להיות יותר אסרטיבית, כלומר הוא שולט יותר ברגשותיו. מוקד השליטה שלו הופך להיות ממוקד 'שליטה חיצונית' (המצב, ההורים, הסביבה) למוקד 'שליטה פנימי' (הרגשות שלו). הוא משתמש באינטליגנציה הרגשית שלו, כלומר הוא יודע ומסוגל להביע את רגשותיו, בצורה אפקטיבית ואינטליגנטית. הוא לומד להביע את רגשותיו, גם רגשות חיוביים וגם רגשות שליליים, כך שהזולת יוכל לקלוט אותם ולעבד אותם מבלי לחוש מותקף (עקב אגרסיביות) או מנותק (עקב הפסיביות). הוא לומד להסתפק בדיבורים, להסביר את עצמו, לנהל דיאלוג, להקשיב לזולת ולא לתרגם את הרגשות למעשים- ACTING OUT
כתוצאה ישירה מפעולות אלו, האדם מתחיל להיות יותר מרוצה מעצמו. הוא מתחיל לקבל מסביבתו משובים הרבה יותר חיוביים ולכן ההערכה העצמית שלו הולכת ומתחזקת. האדם מתחיל לזקוף את קומתו, להרגיש עם עצמו יותר טוב ולכן הביטחון העצמי שלו הולך ומתחזק. כמו כן, הוא הופך להיות יותר פתוח לקבלת משובים שליליים, כדי ללמוד מהם ולהמשיך את תהליך ההשתפרות. הוא רואה במשוב השלילי מנוף לשיפור ולא "ירידה" שנועדה לפגוע בו.
בעקבות ההתחזקות, האדם לומד מיומנויות בין אישיות חדשות. שוב הוא לא נעלב בקלות מכל אחד, הוא יכול להפעיל אנשים בצורה יותר אפקטיבית, הוא יכול למכור את עצמו או את מרכולתו ללא חשש, הוא יכול לתת שירות איכותי יותר, להיות בן זוג יותר טוב ואף הורה יותר טוב. הביטחון העצמי המשופר משפיע על כל תחומי החיים.
זה לא תהליך קצר. תהליך חיזוק הביטחון העצמי יכול להמשך תקופה ארוכה, אך כתוצאה מתקופה זאת, הוא מרגיש יותר בעל עוצמה אישית, מה שמאפשר לו להגיע מתוך ביטחון עצמי לשלב הבא, שלב הסליחה.
5. שלב הסליחה:
כדי לסלוח להורים (או לגורם סמכותי אצלו גדל הילד), על כל הבעיות והתסכולים שהם גרמו לאדם הבוגר, בעת היותו ילד, צריך האדם להיות בעל ביטחון עצמי. היכולת לסלוח היא ממקום של עוצמה ולא ממקום של חולשה. לכן אי אפשר להגיע לסליחה, אלא עד שהאדם עבר את השלב הקודם, שלב ההתחזקות. האדם החלש מתקשה לסלוח ולחמול. יכולת הסליחה היא של האנשים החזקים.
הסולח מגיע לסיטואציה בה הוא יכול לסלוח מעמדה של בוגר. להיות בוגר פירושו להרגיש באותה עוצמה של ההורים ולדבר אתם בגובה העיניים, לא מתוך תחושת נחיתות ולא מתוך תחושת עליונות. ההתבוננות בהורים בגובה העיניים (בין אם הם בין-החיים או בין אם לאו), מאפשרת לאדם לראות את המציאות לא דרך הפרספקטיבה של ילד, אלא מנקודת מבט של בוגר.
הבוגר יכול להבין ולנתח את התנאים בהם הוא גדל, לראות את הקשיים האמיתיים אתם התמודדו ההורים ולהבין את מערכות היחסים הבין אישיות שלו עם הוריו ועם שאר בני משפחתו, במסגרת התקופה בה הם תיפקדו. הוא יכול לחקור את ההיסטוריה של המשפחות הגרעיניות של הוריו ולהבין כיצד הם גדלו ולהבין כיצד עברו עליו החיים שלו. ניתוח אירועי החיים של ההורים, מראה פעמים רבות לאדם, כי הוריו גם הם קורבנות של אירועים שהיו בדרך כלל גדולים מהם. האדם מבין שהיחס אליו לא היה מרצון רע, אלא פעמים רבות מתוקף הנסיבות, מתוקף העובדה שלהורים לא הייתה ברירה, אלא לנהוג כפי שנהגו. ברגע שניתן לראות שגם ההורים היו קורבנות לנסיבות החיים, יותר קל לאדם לסלוח להוריו על התנהגותם כלפיו.
הסליחה אינה אומרת שהתנהגותם של ההורים מוצדקת. הסליחה אינה פסק דין בבית המשפט של ההיסטוריה, שבו נקבע שההורים זכאים, אלא הם מקבלים חנינה, מתוך חמלה, בלי לבחון את השאלה אם הם אשמים או זכאים. הסליחה נובעת בראש ובראשונה מתוך ההבנה שאי אפשר לשנות את ההיסטוריה, אפשר רק להמשיך ולחוות את הכאב, או להחליט להיפטר ממנו, ע"י הסליחה.
מי שלא סולח, ממשיך להאשים את הוריו, או את הזולת במצבו (בני הזוג, החברים, המנהל, הנהגים האחרים בכביש במצב וכו'). זוהי דרך לא מודעת בה בוחר האדם לפטור את עצמו מאחריות. כך נשאר האדם במצב של קורבן. הוא פוטר את עצמו מאחריות, משום שהוא חש שהוא לא אשם במצבו, אלא מישהו אחר גרם לו להגיע למצב זה.
לעומת זאת האדם המחליט לסלוח, פותח לעצמו דרך חדשה בחיים. רגש החמלה המופגן כלפי ההורים, הוא רגש מזכך ומבריא. אין יותר 'חשבונות לא גמורים'. מנקים את השטח ומאפשרים לחיים להמשיך ולזרום. לא ממשיכים לשאת את הכעס הרבה שנים, משום שכפי שאמר בודהה, "הכעס הוא העונש של הכועס". האדם שממשיך לנטור טינה להוריו, או לכל גורם אחר ולא מצליח להשתחרר ממנה, הוא אדם סובל. הוא לא מתנקה ולא מתפנה לעסוק בעצמו ובבעיות שלו, אלא עסוק בהתחשבנות עם העבר ועם הכעסים שלא עזבו אותו מאז תקופת הילדות. "לא תשנא את אחיך בליבך" (ויקרא י"ט י"ז) מדוע נאמר "בליבך"? הרי אפשר היה לומר "לא תשנא את אחיך" ללא התוספת "בליבך". תוספת זאת אומרת לנו, לא לנטור ולא לשמור את השנאה בלב לזמן רב. נטירת השנאה בלב גורמת קושי וכאב פנימי לשונא ולא למושא השנאה. הסליחה גורמת לכך שנסיר אבן כבדה ועצומה מעל צווארנו ונוכל לחוש קלילות וחופש, לקראת שינוי איכות חיינו. ניחוח חדש של תחושת שחרור יאפוף אותנו כאשר נצליח לסלוח.
התנאי לבגרות אמיתית היא ההשתחררות מהכעסים והבעיות הלא פתורות של העבר. חנינת ההורים מאפשרת חנינה פנימית של האדם מעול הכעסים שלו. הסליחה מאפשרת לאדם הסולח להמשיך את חייו בלי הכעסים ובלי המרירות.
מתוך הפרק "סליחה" ( ריצ'ארד קארלסון, " הדברים החשובים באמת" עמ' 275- 277)
"איני יכול לחשוב על מרכיב חשוב יותר לשפיות דעתנו ולחוסן הפנימי שלנו מאשר תרגול משמעותי של סליחה. אנחנו סולחים לא רק למען אנשים אחרים, אלא גם ואולי בעיקר, למען שלוותנו שלנו. הפיכתה של הסליחה לחלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלנו ומן התרגול הרוחני שלנו, היא משהו שאנו חייבם לעשות אם ברצוננו להיפטר מהכעס, הטינה והפחדים שלנו. ללא סליחה יעיבו שנאה, מרירות ובלבול על ליבנו ועל תודעתנו.
....סליחה אינה מילה נרדפת להצדקה או להשלמה עם מעשים או התנהגויות בלתי נסלחים. הסליחה אינה אדישות והיא גם אינה שוות ערך לאמירה "נו באמת, עדיף לשכוח מכל זה". היא אינה מילה נרדפת לחולשה או להעדר נחישות. אין משמעה שאיננו עומדים על זכויותינו ואיננו נאבקים למען הצדק ומענישים את הראוי להיענש. אפשר לשנוא מעשה מסוים, לעשות כל שלאל ידינו כדי להבטיח שזה לא יחזור שנית ועדיין להכיל את המעשה הזה בלבנו בדרך שתאפשר לנו לשמור על שפיות דעתנו ולשקם את תחושת הרווחה והנינוחות שלנו. בדרך זו, אנחנו יכולים להמשיך את חיינו בכוחות מחודשים.
...שני חברים ישבו בכלא ועונו שם. אחד מהם היה נזיר בודהיסטי. כמה שנים מאוחר יותר, לאחר ששניהם השתחררו מהכלא, שאל הנזיר את חברו האם יהיה מוכן לסלוח לשוביו. "לעולם לא". השיב החבר. תגובתו של הנזיר הבודהיסטי, יותר מכל דבר אחר נוגעת בלב ליבה של האסטרטגיה הזו. "אם כך, אני מניח שלעולם תישאר אסיר".
...מעולם לא שמעתי אחד שאמר "הצלחתי לסלוח – ואני מצטער על כך", ואינני חושב שאשמע זאת אי פעם. בדומה לכם, גם אני איני יכול אלא לקוות ללמוד מאנשים שהצליחו להמיר את כאבם בסליחה....מה עוד יש בכוחו לסייע לנו להחלים מכאב כה גדול? איני יכול להעלות בדעתי משהו כה חזק ואפקטיבי שידמה להחלטה מודעת לסלוח."
המשתלמים בסדנאות לומדים לסלוח להוריהם על כך שהם אינם מושלמים, לאחיהם שלא עמדו לצידם או התעללו בהם, לחבריהם שבגדו בהם, למאהבים ולמאהבות שזרקו אותם, לשכניהם אתם הסתכסכו על דברים עקרוניים או דברים שוליים, לבוסים שלהם שהתעמרו בהם, או לכל אדם שהתנהג אתם ברוע לב, בניכור או באדישות.
אחת השגיאות הנפוצות של משתלמים בסדנאות, היא ללכת להורה החי שלהם "ולסגור חשבון", על כל העוולות שהוא עשה להם בילדותם. זה תהליך בעייתי משום שבדרך כלל ההורה המבוגר או הזקן, אינו מבין מהן הטענות של הילד. בדרך כלל הוא לא זוכר את האירועים שבעיני הילד היו כה משמעותיים. אם הוא כן זוכר, אז הוא זוכר אותם בצורה אחרת לחלוטין מאשר הילד. אז מתחילה ההתנצחות לגבי העובדות. אך העובדות כבר מזמן לא רלוונטיות. ממרחק של שנים רבות, אין טעם לנהל את המאבק הזה משום שהעובדות התיישנו ועומעמו. מה שרלוונטי הם הרגשות וכיוון שהם ממש אישיים, אין טעם לנסות 'לסגור חשבון' עם ההורה שנמצא במקום אחר לחלוטין. 'סגירת החשבון' עם ההורה, לא רק שלא פותרת שום בעיה אלא עלולה ליצור בעיה חדשה ולגרום לרגרסיה ביחסים עם ההורה המתבגר. כיוון שהבעיה היא פנימית של האדם המתפתח, הבעיה צריכה להיפתר בפנים, בתוך האישיות, או בעבודה עם חבריו לקבוצת המודעות העצמית ולא מול הגורם שיצר את הבעיה.
הסליחה הפנימית האישית, להורה המתבגר, שעדיין בחיים, עשויה לפתוח דף חדש במערכת היחסים בין הילד המבוגר, להוריו. הסליחה יכולה להביא את האדם למצב שבו השנים האחרונות שנותרו לו לחיות עם הוריו המתבגרים, יעברו בהרמוניה ובנעימים, במקום בסבל ובתחושת השפלה. אם קורה אחרת וההורה נפטר ורק אז הילד מצליח להגיע לשלב הסליחה, זה כבר מאוחר מדי. כבר אין למי לסלוח ואין עם מי ליהנות מתחושת הרוגע והשלווה של הפיוס. שני הצדדים עשויים להרוויח ממהלך כזה, אם הוא נעשה כל עוד שההורה בחיים. בכל מקרה, כאשר ההורים הולכים לעולמם, מתגעגעים אליהם, בלי קשר לאיכות היחסים שלהם עם הילד לפני המוות. לכן כדאי להתפייס לפני המוות.
פעמים רבות, ההורה המהווה את מושא הכעס, כבר אינו בחיים. אך מות ההורים לא צריך למנוע מהאדם שרוצה לצמוח ולגדול, לסלוח להוריו. הסליחה היא עניין אישי פנימי, של האדם עם עצמו ולא בהכרח עם מושא הכעס החי. טוב לו לאדם לעשות זאת בקול רם, בסיטואציה קבוצתית, בעזרת משחקי הדמיה, או בעזרת פסיכודרמה. חשוב שיהיה לסליחה ביטוי מילולי ומעשי כדי לחייב את הסולח וכדי לחזק את התהליך ולהנציחו. הסליחה היא חיונית לשיקום החיים הפנימיים וליצירת השקט והשלווה הפנימיים, משום שהאדם הכועס שאינו מרפה מהכעס שלו, מחזק ומגביר את האומללות שלו. זה תהליך מאד קשה אבל הכרחי, כדי להגיע הלאה לשלב הבא, שלב הקבלה. נדרש הרבה אומץ לב ופתיחות כדי לסלוח להורים ולכן הפרמידה הולכת ונהיית צרה. חלק גדול ממשתפי הסדנא לא עולים לשלב הבא. רק מי שאמיץ ונכון להתמודד עם הקשיים הגדולים ביותר של החיים שלו, יעלה לשלב הבא, שלב הקבלה.
6. שלב הקבלה:
הקבלה, כתוצאה מהסליחה, היא קודם כל קבלה של האדם את עצמו. האדם שסלח להוריו או לכל גורם אחר שהכעיסו, חי בתחושת הקלה ויכול לסלוח גם לעצמו. הוא מקבל את עצמו, כפי שהוא. הוא סולח לעצמו על הטעויות שהוא עשה ועושה, על המחדלים ועל ההחלטות השגויות. האדם מקבל את עצמו כפי שהוא, כאדם שאינו מושלם. הרבה יותר קל לו לחיות עם עצמו. האדם לומד לאהוב את עצמו כמו שהוא וכך יותר לו קל לאהוב את הזולת כמו שהוא. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח). האדם לא שופט את עצמו בחומרה, כאשר מעשיו מתקלקלים ולכן קל לו, לקבל את הזולת כאשר הוא אינו מושלם.
קבלת הזולת משמעו, לאפשר לאדם לחיות את חייו בלי שיפוטיות, בלי רצון לשנות אותו שיהיה כמוני. אנשים המקבלים אחד את השני, הם אנשים המתקשרים אחד עם השני בגובה העיניים, ללא שליטה. הנכונות להגיע למצב של חוסר שליטה בזולת, היא המפתח לשלב הקבלה. במצב זה אין האחד אומר לשני מה לעשות ואין שיפוט של האופי, לטוב או לרע. בשלב הקבלה האדם אוהב את הזולת כמו שהוא ואין לו צורך ורצון לשנות אותו. אין זאת אדישות כלפי הזולת, אלא קבלה שלו כפי שהוא, בלי שליטה.
לדוגמא, בני זוג שלא מקבלים אחד את השני כפי שהם, עלולים להגיע למצבים בין אישיים בעייתיים. למרות האהבה הקיימת בין בני הזוג, הם עלולים לפגוע אחד בשני בלי משים. זוגות רבים מקיימים יחסים של "הורה-ילד", בהם אחד מבני הזוג מתנהג באחריות ובסמכות והשני מתנהג בחוסר אחריות ובילדותיות. כמובן שבן הזוג בעל דמות ההורה, לא מקבל את "הילד" כמו שהוא ומנסה "לחנך" אותו, להורות לו מה לעשות, לפתור בעיות עבורו ובקיצור, לאהוב אותו על תנאי, כל עוד הוא עושה כרצונו. כמובן שזאת לא קבלה, אלא אהבה על תנאי, שבדרך כלל לא מחזיקה מעמד בטווח הארוך.
גם הורים לילדים שוגים ולא מקבלים את ילדיהם כמו שהם. במסווה של תפקידם כמחנכים, הם כופים על הילד, שיהיה כמוהם או יותר טוב מהם. אם לדוגמא, ההורים לא למדו, הם יכריחו את הילד ללמוד, כדי שלא יעשה שנית את השגיאה שהם עשו. הורים כאלו מעצבים לעצמם ילד כפי שהם היו רוצים לראותו ולא כפי שהילד רוצה להיות, מתוך עצמו. הם ממלאים את תפקיד האלוהים עבור ילדם, מי שיודע מה נכון ומה עליו לעשות כאשר יגדל. הם חושבים לא על טובת הילד אלא על טובת עצמם, על טובת השכנים שבעיניהם הם יוכלו להתגאות בהישגי הילד, או שהם מנסים להתיישר לפי הנורמות המקובלות על החברה. הם לא מקיימים את הפסוק "חנוך לנער לפי דרכו" (משלי כ"ב ו'). הם מחנכים את הילדים לפי "דרכם", ולו לפי "דרכו" של הנער, כלומר הם שיפוטיים כלפיו ומפעילים כל מיני מניפולציות, גלויות או סמויות, כדי לגרום לו לבצע את התוכניות שהם תכננו עבורו. הורים כאלו לא מבינים שהדרך הטובה ביותר לחנך את הילד, היא לקבל אותו כמו שהוא, כלומר, לאהוב אותו ללא תנאי וללא צורך בהוכחה כמה הוא מוצלח. לאהוב אותו ללא תנאי פירושו, לאהוב אותו משום שהוא קיים, כמו שהוא ולתמוך בו בדברים אליהם הוא נמשך. " אם אדם לא עומד בקצה ההתקדמות של עמיתיו, אולי זה משום שהוא שומע מקצב של תוף אחר. הניחו לו לצעוד לפי המנגינה שהוא שומע, שונה או רחוקה ככל שתהיה" (הנרי דיויד ת'ורו – הפילוסוף האמריקאי ).
החינוך נעשה, אך לא ע"י הפעלת כוח מלמעלה למטה, אלא ע"י מתן דוגמא אישית. לחנך ילד לאור הדוגמא האישית של הוריו, זו דרך נהדרת לקבל אותו כמו שהוא, ולסייע לו במקומות שבהם הוא זקוק לעזרה, כדי להגשים את עצמו. ילד כזה, שהוריו מקבלים אותו כמו שהוא, יזכה לשלמות נפשית ולחיים שקטים ושלווים, הרבה יותר מאשר הילד שיצטרך לעמוד בסטנדרטים החיצוניים שהציבו לו הוריו. אם הוא ייכנע ללחץ של הוריו, אולי יגיע למקומות שהוריו תכננו עבורו, הוא אולי יהיה רופא, מהנדס, רואה חשבון או עורך דין, אך הוא לא יהיה מאושר. הוא יהיה "ילד טוב" להוריו, אך "ילד רע" כלפי עצמו. הסביבה תמחא לו כפיים ותריע לו, אך הוא יאבד את ההגשמה עצמית שלו ואת ההנאה והאושר הפנימיים.
קבלה של הזולת כמו שהוא והכלה שלו, על מגרעותיו ויתרונותיו, היא לחלוטין לא קלה, אפילו קשה. לאהוב את האדם ללא תנאי, לא להתנות את האהבה בהתנהגות נאותה, במילוי צרכים, בהישגים חברתיים או בהישגים מכל סוג שהוא, זה מצב של קבלה. אהבה ללא תנאי ללא רצון לקבל משהו מהאהבה. אנטואן דה סנט אקזופרי, מחבר "הנסיך הקטן" אמר :"אהבת אמת מתחילה במקום שבו אין מצפים לקבל דבר תמורתה". זאת הרגשה נפלאה לאהוב מישהו, רק בגלל שאוהבים אותו. לעזור לו, רק בגלל שרוצים לעזור לו. הערך האישי של האדם האוהב והמקבל, גדל ומתעצם כאשר הוא נותן ללא תמורה. ההנאה היא מאהבה לזולת ולא מההחזר. מעטים הם האנשים המגיעים ליחסים כאלו עם סביבתם, אך אלו שמגיעים לשלב זה הם מוכנים לשלב האחרון, שלב "גן העדן" הפרטי.
במצב של קבלה, הקנאה בזולת נעלמת. האדם מפסיק להשוות בין מה שיש לו ובין מה שיש לזולת. הקנאה משולה לנחש, המכישה יותר את בעליה, המקנא, מאשר את נשוא הקנאה. הקנאה בניגוד לקבלה הוא מצב של הערכה עצמית נמוכה, בה המקנא מרגיש כעס כלפי נשוא הקנאה. כאשר האדם נפתר מהכעס, הוא חדל מלקנא ומצליח לקבל את לזולת, גם אם יש לו יותר כסף, יותר תארים, יותר מעמד או יותר הצלחה. אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה מלכתחילה, מקנאים פחות בחבריהם מאשר אלו בעלי הערכה עצמית נמוכה. לכן הפסקת הקנאה, היא ביטוי לעוצמה, להקטנת הכעס ולהתערות במצב של קבלה.
שלב הקבלה אינו אומר אדישות כלפי הזולת. בהחלט ניתן למשב את הזולת ולהעיר לו על התנהגותו. אך האדם המקבל, אינו שופט את אופיו של הזולת, אינו מחלק ציונים ואינו קובע דעות קדומות או סטראוטיפים. גם כאשר חברו עושה שגיאה, ניתן בקלות לסלוח לו, לא כדי לעודד שגיאות, אלא כיוון שזה אנושי לשגות. שגיאות נועדו לשם לימוד והתפתחות ולא כדי "לרדת" על הזולת. האדם המקבל את הזולת, רואה בשגיאה מקור ללמידה ולהתפתחות ולכן הוא אינו שופט לחומרה את האדם השוגה. הוא מנסה להבין את מניעיו, להבין את הכוונות, לראות את התהליך. הוא מנסה לעזור לו להפיק לקחים מהשגיאה, אך בהחלט הוא לא פוסל אותו בשל כך. אף אחד לא מושלם לא אני ולא הזולת.
כאשר אתה חדל להיות שיפוטי כלפי חבריך ואתה יכול לקבל את עצמך כפי שאתה וגם לקבל את חבריך כפי שהם, אתה מוכן לשלב האחרון, שלב "גן העדן" הפרטי.
7. "גן העדן" הפרטי:
למקום זה מגיעים מעטים, וגם אלו שמגיעים, לא תמיד נשארים בו. כדי להגיע, עליך לעשות את כל הדרך הארוכה שתוארה עד לכאן. זהו תהליך ארוך שרבים נושרים בו בדרך.
אך גם אם הגעת לשלב זה, אין מובטחת לך שלווה קוסמית נצחית. "האושר הוא מסע, לא יעד." (רובין שארמה). להישאר בשלב זה, זאת עבודה קשה יומיומית, כמעט כמו ללכת על חבל דק, הדורשת שמירה על שיווי משקל ועל יציבות בעת ההליכה. כדי לשמור על איזון, האדם זקוק להרמוניה בין גוף לנפש. הגוף זקוק לאיזון ע"י תזונה איכותית, בכמות ובאיכות ראויה ולפעילות גופנית סדירה. בתחום הרוח האדם זקוק לאיזון ע"י כך שהוא קשוב לעצמו, פתוח לשינויים, זורם בקלות עם המצבים המשתנים ומשדר אנרגיה חיובית כלפי עצמו וכלפי סביבתו. האיזון הוא לא רק פנימי אלא גם כלפי בני המשפחה, כלומר איזון בין צורכי המשפחה לקריירה. איזון בין צוו הלב לשילטון השכל. איזון בין הענות לצרכי החברה לבין ההגשמה העצמית. זה מאד לא קל להיות מאוזן, בקלות אפשר להפר את האיזון. מי שלא מצליח לשמור על איזון גופני ורוחני יכול בקלות למצוא את עצמו מחוץ לשלב זה. קצת חוסר תשומת לב, קצת כניעה למצבי רוח, לגחמות נקודתיות, ללחצי הסביבה ו"אופס", אתה מחוץ לשלב וחוזר למצב של חוסר איזון פנימי. האדם גורם לעצמו ל"גרוש" מגן העדן הפרטי שלו, ע"י אכילה מופרזת, נהיגה מסוכנת, צעקות, קניות של דברים לא נחוצים, עישון סיגריות או סמים, מריבות עם בן הזוג, כניעה לנורמות חיצוניות-"לא נעים לי", הפסקת פעילות גופנית, הזנחת חברים טובים, הזנחת תחביבים, מריבות עם בני הבית, שקיעה בעצבות או בדיכאון, בזבוזי כספים, קינאה בהצלחות של חברים, דריכה על גוויות כדי להתקדם בעבודה, וכו.'
רק כאשר האדם מצליח לשמור על האיזון הפנימי, הוא יכול לפתוח את שערי "גן העדן הפרטי" שלו ולהיכנס אליו. המפתח הפותח את שער "גן העדן הפרטי", יכול להשמט מהיד בקלות ולכן יש להשקיע מאמץ רב כדי לשמור עליו ולא לאבדו.
כדי לסייע לאדם לשמור על מצב זה עליו להקטין עד למינימום את מידת האגוצנטריות ולהיות מסוגל להקשיב ולהתמקד בזולת, מבלי לחשוש שזה יבוא על חשבונו. יש במצב זה המון נתינה לזולת ומילוי "מצברים" בעזרת הנתינה לזולת. באחת הסדנאות אמרה לי אחת המשתתפות את המשפט המדהים הבא: "יש לי הרבה כבוד ולכן אני יכולה לחלק את הכבוד שלי גם לאחרים". נראה שהיא מועמדת טובה להגיע לשלב "גן העדן הפרטי", בחייה.
בשלב זה ענייני הרוח תופסים להם מקום בעל חשיבות ראשונה. החומר, הכסף, ההישגים החיצוניים, הכבוד, התפקידים, הם בעלי חשיבות משנית. בשלב זה אין צורך בהרבה כסף. אין נסחפים למסעי קניות מהם שואבים הנאה, משום שההנאה מקניות היא הנאה נקודתית ורגעית. (משווקים רבים מנצלים מצב זה, מוכרים אשליות מתוקות ומבטיחים אושר ורוגע כאשר תקנה את מרכולתם, משום שהם יודעים שרבים חשים תחושת ריקנות ובדידות. כמובן שזאת אשליה לזמן קצר, אך הכסף בכיסם). בשלב זה אין צורך בבתים מפוארים, בבגדים מרשימים במיוחד, במכונית מפוארת, ושאר סימני סטטוס. מי שנמצא בשלב זה אינו זקוק להרחבת האגו ולחיזוק הביטחון העצמי בעזרת סממנים חיצוניים. מי שנמצא שם מבין שאי אפשר למלא את החלל הפנימי האישי ע"י רכוש, סממני סטטוס או כבוד, אלא ע"י התפתחות פנימית.
התרומה לזולת, התרומה לחברה, גורמים אושר רב לאדם הנמצא בשלב זה. "משהו מניחוח הורד נשאר תמיד ביד שמגישה את הורד". ככל שהאדם הנמצא בשלב זה נותן יותר, הוא שלם יותר ומאושר יותר משום שהוא מקבל מעצם הנתינה. "שכר מצווה מצווה". אפילו מחוות קטנות של נתינה לזולת כמו מתן כניסה לפניך לחדר, גם למישהו שאתה לא מכיר; עצירת המכונית בה אתה נוהג להולך רגל כאשר הוא לא חוצה את הכביש במעבר חציה; מתן אפשרות לרכב הבא מדרך צדדית להשתלב בתנועה, גם אם הנהג לא ביקש; אמירת בוקר טוב למישהו שאפילו לא פגשת בו אף פעם, ואלפי דברים קטנים העושים את ההבדל, משנים את התחושה הפנימית. בודאי שנתינה יותר גדולה כמו עבודה בחינוך, סיוע לנזקקים, פעילות קהילתית התנדבותית, תרומה כספית לקהילה, גורמים לנותן, אושר ועוזרים לו למצוא את האיזון הפנימי הנחוץ כל כך. ככל שמעניקים יותר אהבה לזולת ולחברה, כך האדם מרגיש יותר ויותר אהבה. "אהוב ויואהבוך" אמר סנקה – הפילוסוף הרומי. אין צורך יותר לברוח. לברוח מהבית לעבודה ולעבוד עד כלות הכוחות, לברוח מבן הזוג או מבת הזוג למאהב או למאהבת יותר טובה, לברוח להימורים, לסמים, לאלכוהול או לכל התמכרות אחרת. ממלאים את החלל לא ע"י פעילות חיצונית, אלא ע"י אהבה, שקט ורוגע פנימיים. שקט שיש בו השלמה עם עצמך, עם המציאות ועם החלומות האישיים. הכל מתיישב במקומו בהרמוניה וברוגע.
בשלב זה מתחילים לשים לב לפרטים הקטנים של החיים וליהנות מהם. בתנועות יותר איטיות, לא בריצה, אלא בהליכה מתונה, במידה הנכונה. נהנים מחיוך של ילד, מברכה לבבית לזולת, מפרח יפה בגינה, מקריאה בספר טוב, מהליכה יד ביד עם אדם אהוב, מריח בושם נעים, משיחה אינטימית, מחיבוק, מהיכרות עם אדם חדש ומעניין, מטיול לילי בליל ירח עם אדם אהוב, ממוזיקה נעימה, מריח לחם טרי וכו'. אלו הם הפכים הקטנים של החיים, שעלותם הכספית שולית, אך ההנאה מהם משנה את איכות החיים באופן משמעותי. רובין שארמה אומר בספרו "הנזיר שמכר את הפרארי", משפט שמתאר מצב זה בדיוק :"אנשים רבים חולמים על גן ורדים קסום בקצה האופק, במקום להנות מן הגן שפורח בחצר האחורית שלהם".
שלב זה הוא אינו הסוף, אלא הוא התחלה של אורח חיים חדש, של הישגים חדשים מסוג אחר, הישגים יותר עמוקים ויותר אישיים, של פסגות חדשות. כיבוש הפסגות בשלב זה הוא לא בהסתערות, אלא בהליכה מתונה ושקולה. האדם נמצא על פלטו גבוה, אבל גם על פלטו זה ישנם עוד גבעות והרים, עמקים ונחלים כמאמר המשפט :"לך רחוק רחוק...עלה על הר גבוה וממנו תראה שיש הר גבוה יותר". עולם שלם חדש של יופי ושלווה פנימית מתגלה לפניך.
האדם המגיע לשלב זה, מצליח להתחבר לאני הילדי שבו, ולסגור מעגל שהחל בו כאשר היה ילד. מי שהגיע לשלב הזה, מצליח להגשים את החלומות שלו ולהתחבר לאותו ילד קטן – פנימי, שכל החיים אמר לעצמו, יום יבוא ואני אעשה את מה שחלמתי עליו. החלומות הם רבים והדרך להגשים אותם אינה פשוטה, אך לאדם הנמצא בשלב זה, לא קשה לקום בבוקר ליום העבודה, משום שהוא עושה את הדברים שהוא אוהב, את הדברים עליהם חלם בתור ילד, את התחביבים שלו. " מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'" (ניטשה). פיקאסו אמר שבכל ילד יש אמן, האדם הבוגר רק צריך לדעת להתחבר לילד שבו, כדי לחזור ולהיות אומן. במהלך החיים אנו מאבדים את הילד שבנו, את האומן הפנימי שבנו, לטובת הנורמות של הסביבה. בתהליך הסוציאליזציה, רבים מאיתנו אימצו את הנורמות הסביבתיות והפכו אותם לאורח חיים, לחלק מהאופי. הילד למד לאמץ את הנורמות של הסביבה משום שכך הוא הרגיש אהוב. כאשר הוא פעל נכונה, לפי הנורמות, הוא קיבל חיזוקים חיוביים, בנוסח :"אתה ילד טוב" וכאשר עשה מעשים לא נורמטיביים קיבל את הכינוי :"ילד רע". כך הסביבה "אילפה" את הילד להתיישר עם הנורמות שהיא עצמה החליטה עליהם. כל ילד רוצה להיות שייך. שייך לגן הילדים, לכיתה, לחברה, לקהילה. מי שלא מצליח להשתלב נחשב לילד בעייתי ולא חברותי. רק עקב הצורך להשתלב ולא להיות יוצא דופן, רק מהפחד להיות חריג, הילדים לומדים לא ללכת בדרך עצמאית משלהם ולאמץ את הנורמות של החברה. מצב זה גורם לילד להפנים את הנורמות כך שהנורמות הסביבתיות הפכו להיות אופי שני לאדם, אולי אופי ראשון, כאילו שאין הבדל בין הנורמות החיצוניות לאופי האישי.
אימוץ הנורמות החיצוניות עלול לגרום לאדם למצב שבו הוא נשאר ללא כוחות פנימיים, ללא אושר אישי וללא יכולת לבחור את דרכו באופן עצמאי. ויקטור פרנקל פיתח, לאחר ששרד את מחנות ההשמדה של הנאצים, את התיאוריה שהוא קרא לה "לוגותרפיה". תורתו זאת מתמודדת עם התיאוריה של פרויד לגבי מושג האושר. פרויד טען שרק הבנת הקונפליקטים שחווה הילד בילדותו וטיפול בהם ע"י חוויה מתקנת, רק הבנה זאת תגרום לילד להגיע לאושר. פרנקל טען שהאושר ימצא כאשר האדם ימצא את הכוח בעצמו להגשים את עצמו, לקבוע לעצמו מטרה בחיים ולבצע אותה. שם ספרו המפורסם, "האדם מחפש משמעות" (1970) מראה את לב הטענה שלו, שהשאיפה למצוא משמעות לחיים, היא הכוח הראשוני המניע את האדם. הוא הצליח לשרוד את הנאצים רק בזכות העובדה שהוא שם לעצמו מטרה, להתחבר לחלומות שלו עצמו ולתת לחיים שלו משמעות ותוכן, גם כאשר הם היו בשפל המדרגה, במחנות ההשמדה. ויקטור פרנקל טען שכל ההתייחסות לעולם היא סובייקטיבית וכל אדם בונה לעצמו את בעזרת חופש הבחירה שניתן בידו את דרכו. אין דרך אחת נכונה, אלא לכל אדם זכות לבחור את דרכו ואת הטעם של החיים שלו. משפט מפורסם שלו אומר :" הם (הנאצים) יכולים לקחת את כל החירויות שלנו, חוץ מהחופש לבחור את ההתייחסות שלנו למה שקורה". כל אחד יכול לפרש את העולם כרצונו ולהגשים את עצמו כפי שמתאים לו.
גם אברהם מסלאו, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, כאשר תאר את סולם הצרכים האנושיים, ראה בשלב ההגשמה העצמית, את השלב הגבוה ביותר של ההתפתחות האנושית. לדעתו בריאות נפשית היא הגשמת הפוטנציאל הטמון בידי כל אדם. לכל אדם פוטנציאל אחר וכל אחד מגשים את עצמו בצורה אחרת. האדם לא צריך להיות מושלם ולהגיע לשלמות, אלא להגיע לתוך עצמו, מתוך גישה חיובית ואופטימית. זאת השלמות האולטימטיבית.
הגישה של מסלאו ורוג'רס (אבות הפסיכולוגיה ההומניסטית) נותנת תקווה ואופטימיות לאדם, משום שלדעתם בכל אדם אדם קיים הפוטנציאל לצמיחה בריאה ויצירתית. הכישלון בהגשמת הפוטנציאל הזה נובע מהשפעות שליליות של ההורים, של החינוך ושל לחצים חברתיים אחרים. לדעת הפסיכולוגים ההומניסטיים, האדם יכול להגבר על השפעות שליליות אלה, אם הוא מוכן ליטול אחריות לחייו.
מי שנמצא בשלב זה, מצליח לחצות את גבולות הזמן ולחבור לרגשות הבסיסים שלו שהנחו אותו בתור ילד קטן, ילד שלא איבד את תום נעוריו, את הניצוץ בעיניים, את ההתרגשות ואת הסקרנות. ילד שלא הבין ולא ידע מהם הנורמות החברתיות, וכמובן לא התחשב בהם, אלא בעיקר היה קשוב לעצמו. כאשר מצליחים להתחבר שנית לרגשות אלו, החיים מקבלים גוון אחר לגמרי. מסלאו טוען שמי שהגיע להגשמה עצמית דומה לילד המתבונן בעולם בעיניים תמימות ובלתי ביקורתית. אדם כזה נוטה לקבל את החולשות והחטאים האנושיים באופן מובן מאליו, שהוא מקבל את תכונות הטבע."הפרט אינו נוטה להתלונן על המים מפני שהם רטובים, או על סלעים מפני שהם חזקים, או על עצים מפני שהם ירוקים" (מסלאו ,1970) ת.ס. אליוט ניסח רעיון זה בדרך יפה :"לעולם אל לנו להפסיק את מסעות החקר שלנו. ובסוף כל המסעות נגיע למקום שממנו יצאנו לדרך, ונלמד להכירו לראשונה."
האדם שהגיע לשלב זה, מפסיק להתהלך עם חומות הגנה, מסיר את רוב מנגנוני ההגנה, ויש לו תפיסה יותר רגישה ומדויקת של המציאות. אדם כזה הוא לא כל כך ביקורתי, אלא מקבל את המציאות כמו שהיא.
כדי להיות ראלי ולא רק לשגות בחלומות של הגשמה עצמית וכדי להמשיך ולחיות עם שתי רגליים על הקרקע, להמשיך ולהתפרנס, רצוי להגיע למצב שבו האחרים משלמים לאדם עבור התחביבים שלו. זה אפשרי, רבים חיים כך. המוסיקאי שמוכר את יצירותיו המוסיקליות הזורמות בנימי נפשו כל חייו; הגננת שחלמה כל חייה לטפל בילדים והנה בבגרותה היא מגשימה חלום זה ועובדת כגננת; האדריכל שמתכנן את המבנים היפים עליהם חלם בילדותו; המהנדס הממציא פיתרונות יצירתיים ומיוחדים אותם ראה בדמיונו מאז היותו ילד; החקלאי שחלם כל חייו לעבוד את האדמה וליהנות מפרי עמלו; הצייר המבטא את עצמו דרך הציור ומתפרנס מכשרונו לציור; הטבח שמוכר את היצירתיות שלו ואת שירותיו הגסטרונומיים; המשורר שמוכר את כשרונו לכתוב שירים; המרצה שמוכר את ידיעותיו וכשרונו הרטורי; הסופר שמוכר את ספריו וכו'. לכל אחד יש כשרון למשהו, לעיתים כשרון חבוי הדורש פיתוח וליטוש, אך הוא קיים וצריך רק להתחבר אליו. לא לכל אחד יש יכולת להוציא כשרון זה לפועל ואף להתפרנס מהכשרונות שלו, אך אלו שמגיעים לשלב זה חייהם מאושרים. אלו שלא מגיעים לשלב זה חשים כישלון. "הכישלון האישי הגדול ביותר שבני אדם סובלים ממנו, טמון בפער שבין מה שאדם יכול להיות לבין מה שנהיה ממנו בפועל" (ד"ר אשלי מונטגיו – פרשן המדע).
אין דרך אחת לעשות זאת, כל אחד אוהב דברים אחרים ולכל אחד יש כישורים וכשרונות אחרים. כל אחד ימצא לעצמו מהו 'גן העדן הפרטי' שלו, אך המכנה המשותף של כל אלו שמצאו אותו היה התחברות לרגש הפנימי שיודע להדריך כל אחד ואחד מאתנו מה מתאים לו. ללמוד להקשיב לרחשי הלב היא אומנות לא פשוטה, אך אפשרית. בהחלט ניתן להגיע למקום זה ולהישאר בו, אם מחליטים להגיע לשם ולהתמיד באורח חיים המתאים לשלב זה של החיים.
כדי לבחון האם אדם נמצא בשלב זה של חייו הוא צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה: " אילו היה לי כל הכסף שהיה פותר את כל הבעיות הכלכליות שלי, ושל ילדי ושל נכדי, ("לו היית זוכה במליארד דולר"), אחרי שסיימת לקנות את כל מה שרצית וחלמת, ואחרי שטיילת בכל המקומות בעולם, מה היית עושה במהלך היום שלך? אם התשובה דומה למצב שבו אתה מתפקד היום והיית עושה דברים דומים למה שאתה עושה כיום, סימן שאתה נמצא בגן העדן הפרטי.*
האדם הנמצא בגן העדן הפרטי, לא מחפש קרירה חיצונית של עוד תפקיד חשוב, למען היוקרה. הוא מתפתח לעומק ולרוחב ולא לגובה. מי שנמצא בשלב כזה לא עובד קשה למרות שהוא עובד הרבה. זה לא שלב של בטלה, להפך זה שלב של פעילות מאד אינטנסיבית, הממלאת את האדם. הוא נהנה מכל רגע, משום שהוא עושה את הדברים החשובים בעיניו ואת הדברים שהוא אוהב לעשות. העבודה היא קשה רק אם עובדים רק כדי להרוויח כסף. אם עובדים בשביל ההנאה שבעבודה, זאת לא עבודה, זאת הנאה. ההנאה עצומה בשלב זה, גם מהסיפוק המקצועי וגם מהשקט והשלווה הפנימית השוררת בעולמו של האדם הנמצא ב'גן העדן הפרטי'.
קשה להגיע למצב זה, אבל זה אפשרי. אין דבר העומד בפני הרצון.
לסיכום: כדי שהאדם יוכל להגיע לגן העדן הפרטי שלו, עליו ללמוד להיפטר מהכעסים שנצברו על ידו במהלך חייו. כדי להיפטר מהכעסים, האדם צריך לעבור תהליכים של מודעות עצמית שבעקבותיהם הוא יוכל לאוורר את רגשותיו ולהתנקות מהכעסים שצבר. ניקוי הכעסים יחזק את האדם וישפר את הערכה העצמית שלו ואת הביטחון העצמי שלו. עוצמתו תתחזק עד כדי כך שתהיה לו יכולת לוותר מעט על גאוותו ולהגיע למגעים בגובה העיניים עם הוריו או אם כל גורם שהציק לו בדרך, לקראת סליחה על כל מה שעשו לו בילדותו. בעקבות הסליחה, האדם יוכל לקבל הרבה יותר בקלות את עצמו וגם את הזולת. הקבלה של האדם את עצמו ואת זולתו כמו שהוא, היא הדרך לחיים שקטים ושלווים והם מובילים לגן העדן הפרטי, מקום של הגשמה עצמית, שלווה והרמוניה פנימית.
הערות ותגובות יתקבלו בשמחה ב :eran@eranron.co.il
© כל הזכויות למאמר זה שייכות לחברת ערן רון בע"מ, פיתוח ארגוני יעוץ והדרכה. אין לעשות שום שימוש במאמר זה, אלא באישור בכתב מהחברה.
תגובות:
ערן, קראתי את המאמר שלך והוא ממש מרתק.
ניכר שהשקעת הרבה אנרגיות וחשיבה ע"מ להוציא יצירת מופת שכזו.
המאמר עוסק ברבדים כ"כ עמוקים וריגשיים שרוב בני האדם מעדיפים להתעלם מהם,היתכן שכתיבתו היתה סוג של "שלב ניקוי" עבורך?
רציתי למקד את שאלתי ולהתייעץ איתך:
כיצד אדם מוצא את בסיס הצמיחה שלו?
ובכלל, מהי הגדרת "בסיס צמיחה"?
מקוה שתעזור לי בזה, ותודה רבה מראש על ההתייחסות!
איילת קומונישטיאנו.
רשימה בבליוגרפית:
1. בייט מרום, רות , אישיות תיאוריה ומחקר, הוצאת האונ' הפתוחה, 1992
2. גולמן דניאל, אינטליגנציה רגשית, הוצאת מטר 2001
3. פרנקל ויקטור ,האדם מחפש משמעות, דביר 1979
4. קארלסון ריצ'ארד, הדברים החשובים באמת, הוצאת מטר 1997
5. קובי סטיבן, שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד, הוצאת אור עם 1996
6. שארמה רובין, הקדוש, הגולש, והמנכ"ל, כתר 2004
7. שארמה רובין, הנזיר שמכר את הפרארי שלו, כתר 2000
8. שארמה רובין’ הקדוש, הגולש, והמנכ"ל כתר 2004
9. שיהי גייל, מעברים, זמורה ביתן 1996