אכילה רגשית

גישה חדשה להתמודדות עם בעיית המשקל העודף

טיפול בבעיה הרגשית של המשמין ולא בסימפטום, בהשמנה

דיאטה ללא דיאטה

מיהו האכלן הרגשי?

האכלן הרגשי, הוא האדם האוכל מסיבות רגשיות, ולא מסיבות ביולוגיות של רעב וצורך גופני. הנפש שלו זקוקה לאכילה ולא הגוף. האכילה עוזרת לאכלן הרגשי, משום שהיא מטשטשת עבורו את בעיותיו הרגשיות ונותנת לו פתרון קל וזמין של סיפוק והנאה מידית. במקום להתמודד עם הבעיה האמתית שלו כמו כעס על הוריו, כעס על בן הזוג, כעס על הבוס וכו', מוצא האדם לעצמו תחליף המקטין את תחושת הכאב הפנימי. הפתרון הוא אכילה בכמות הרבה יותר גדולה מאשר הגוף זקוק לשם קיום. זאת לא אכילה מבוקרת, אלא אכילה הנשלטת ע"י הרגש. רגש הכעס, התסכול, הבדידות, העלבון, הצער, או הדיכאון.

חיים לא מאוזנים

האכלן הריגשי, סובל מחיים לא מאוזנים דיים. או שאין לו מספיק אהבה, או שיש לו קשיים בזוגיות, או שקשה לו במקום העבודה שלו, או שהוא סובל מבדידות או משעמום, או שהקרירה שלו תקועה, או שאין לו חיי מין מספקים, או שהוא אינו ישן טוב, או שהוא לא מגשים את עצמו; משהו מציק לו ומוציא אותו מהאיזון. הוא מנסה לחזור לאיזון ע"י השקטת הגורם המכעיס, בעזרת האוכל. למעשה הוא פותר בעיה לטווח הקצר, אך יוצר בעיה הרבה יותר גדולה בטווח הארוך. הבעיה האמיתית שלו לא נפתרת והמצבים הלא מאוזנים ממשיכים להציק ומביאים שוב ושוב את האדם לידי כעסים, תסכולים ודכאונות, הגורמים לאדם שוב לאכול יתר על המידה. הכעס גורם לאכילה מופרזת והאכילה המופרזת גורמת לאכלן הרגשי לכעוס על עצמו משום שהוא מבין שהוא עושה לעצמו עוול. הכעס של האכלן הרגשי על עצמו גורם לו לאכול יותר, כדי לעמעם את תחושת הסבל. זהו מעגל סגור המזין את עצמו (תרתי משמע).  לא כל השמנים סובלים מחיים לא מאוזנים, ישנם גם סיבות פיזיונומיות להשמנה, אבל רבים מבעלי המשקל העודף סובלים מבעיות רגשיות, המוצאות לעצמם "פסאדו - פתרון" ע"י אכילה.

השמן הנחמד

שמנים רבים נחשבים לאנשים נוחים, ונחמדים. כלפי חוץ הם נראים כך משום שהאכלן הרגשי, מפנה את התסכולים והכעסים האישיים שלו כלפי עצמו - פנימה. הוא אינו תוקפן כלפי האחרים, הוא לא צועק, לא מקלל לא מרביץ, אלא אוכל. במקום להפנות את התוקפנות כלפי הסביבה, הוא מפנה את התוקפנות כלפי עצמו. כלפי חוץ הוא נראה נחמד ונורמטיבי, אך למעשה הוא פוגע בעצמו. במקום להוציא את הכעסים בדרך קונסטרוקטיבית ע"י התמודדות עם הבעיה עצמה, הוא בוחר לברוח מהבעיה ע"י התכנסות פנימה, ומציאת סיפוק עצמי ע"י אכילה. הוא אינו מתעמת עם מושא הבעיה משום שהוא מפחד ממנה, או משום שהוא חושש מהתוצאות המרחיקות לכת של העימות. יתכן שהוא אינו מודע לכעס שלו, משום שהוא משתמש במנגנוני הגנה המעוותים עבורו את הבנת המציאות בה הוא חי ולכן אינו מודע לכעסיו ולהתנהגותו כתוצאה מכעסים אלו. הוא מוצא פתרון קל וזמין לבעיותיו על ידי התרפקות על ההנאה הנוצרת מהאכילה. תחושת רוגע ושלוה נוחתת על האדם המתוח והעצבני לאחר שאכל, גם אם הגוף לא היה זקוק לחלוטין למנת המזון הזאת. האדם החושש להתעמת עם מושא הבעיה, יכול לבחור דרך לשחרר לחצים באופן קונסטרוקטיבי ע"י שיחה על הבעיות המציקות לו (עם פסיכולוג או עם חבר), פעילות גופנית משחררת, בילויים, שינה טובה, קריאה וכו'. אך הוא בוחר לאכול. הוא בוחר בדרך הרסנית. הוא מפנה את הכעס כלפי עצמו והורס את עצמו בצורה כזאת ע"י האכילה הלא מבוקרת. ההרס העצמי קל מאד משום שכדי לאכול, כמעט ואין צורך להשקיע מאמץ. האוכל זמין כמעט תמיד, הוא לא מאיים ונותן תחושת סיפוק מידי. האוכל לגאלי, זה לא עולה הרבה יחסית, וזה לא נראה על פני השטח כפעולה לא לגיטימית. כולם אוכלים אז גם האכלן הרגשי אוכל כמו כולם. הוא לא נבדל מכולם, הוא בתוך חיקו החם של הקונצזוס. האכלן הרגשי הוא "ילד טוב". הוא נורמטיבי, הוא לא עושה הרבה רעש, הוא לא מפר את הנורמות המקובלות, הוא טוב עם הוריו, אחיו, חבריו וסביבתו, אך הוא רע עם עצמו. הוא "ילד רע" כלפי עצמו. הוא מעדיף לפגוע בעצמו מאשר להתמודד עם הזולת. הוא חושש מהתמודדות, או לא מודע לצורך שלו לכעוס ולכן הוא פוגע בעצמו ע"י אכילה, כדי לא להתעמת עם מושא הכעס. הרבה מהאכלנים הרגשיים אוכלים לבדם, כאשר אף אחד לא רואה. בחתונה, או באירועים ציבוריים הוא לא יאכל הרבה, משום ש"לא נעים". הוא לא רוצה לפגוע בנורמה של אכילה מתונה ומסודרת מחשש "מה יגידו". אבל כאשר הוא יגיע הביתה, הוא ישלים את כל מה שהחמיץ באירוע.

האכלן הרגשי מכור לאוכל

מצבו של האכלן הרגשי דומה מאד, למצבו של המכור לסמים. גם הנרקומן, פותר לעצמו את בעיותיו ע"י כך שהוא מטשטש את בעיותיו בעזרת הסמים. גם האכלן הרגשי נוהג כמוהו, ומצליח בעזרת האוכל להמנע מהתמודדות אפקטיבית עם הבעיות המציקות לו בחיים. האכילה הרגשית, היא התמכרות כמו כל סוגי התמכרויות האחרות. כמו התמכרות להימורים, לסמים, לאלכוהול, כך היא גם ההתמכרות לאוכל. המתמכרים בורחים מהתמודדות עם הבעיות המציקות להם בחיים, ע"י עיסוק כפייתי במושא ההתמכרות. האכלן הרגשי, עסוק באופן אובססיבי בנושא האוכל. הוא חושב הרבה מאד על מה הוא עומד לאכול, על מה אכל, עד כמה הוא השמין, מה עליו להכין, איך לבשל וכו'. זה לא נראה כלפי חוץ כהתמכרות, משום שכל בני האדם אוכלים. אבל האכלן הרגשי, אוכל בצורה אחרת מכולם. הוא גם אוכל יותר מהנורמה והוא גם עסוק רגשית בנושא האכילה הרבה יותר מאשר האדם הרגיל.

האכלן הרגשי נלחם עם האוכל

אצל האכלן הרגשי, לאוכל יש כמעט ישות משל עצמו. האוכל מסתכל בעיניים של האכלן הרגשי ואז מתחיל המאבק מי ינצח, האוכל את האכלן או האכלן את האוכל. האכלן הרגשי מרגיש שהאוכל אומר לו: " קח את היד, תפוס אותי ותכניס אותי לפה". המוח של האכלן הרגשי, נותן פקודה ליד לתפוס את האוכל ולהכניסו לפה. האכלן הרגשי כמעט ואינו יכול לשלוט על היד ולתת לה פקודה להניח לאוכל.  היד כאילו אוטונומית. ה"ברקסים" מקולקלים. המנגנון האומר: "אני שבע - אין לי צורך יותר באוכל", שחוק לחלוטין.  אם האכלן הרגשי מצליח לשלוט על היד ולהניח לאוכל, או לסגור בחזרה את דלת המקרר, זה כתוצאה ממאבק. אבל כאשר הוא נמנע מלאכול הוא יוצר לעצמו תיסכולים ומתח פנימי הנפתר ע"י אכילה רבה יותר. משום שתסכול גורם לאכלן הרגשי לאכול יותר. לכן אין כמעט סיכוי לדיאטה לעזור לאדם מסוג זה. הדיאטה רק מחריפה את תחושת החסך והקיפוח ולכן כאשר מסתיימת תקופת הדיאטה, המשקל חוזר ולעיתים יותר מאשר נקודת הפתיחה. האכלן הרגשי אינו אוכל, אלא מתמודד עם אויב (בלי מרכאות). האויב מצליח בכל מיני שיטות עורמה לחדור לתוך ביטנו של האכלן הרגשי. וכאשר הוא נמצא בתוך הקיבה, האכלן מרגיש מרוצה מחד, אך מובס מאידך. האוכל נותן סיפוק מידי, אבל האכלן הרגשי יודע היטב בינו לבין עצמו, שהוא שוב הפסיד בקרב עם האוכל. האוכל מנצח כי האכלן הרגשי לא הצליח לבלום את הכניסה שלו לקיבתו. התסכול של ההפסד גורם לאכילה רבה יותר וחוזר חלילה.

התמודדות עם הסימפטום ולא עם הבעיה

תוכניות רבות לדיאטות מסוגים שונים, המוצעים לבקרים לציבור הרחב, נכשלות ברובן הגדול. אילו הדיאטה היתה מוצר, בית החרושת שהיה מיצר אותן, היה פושט את הרגל שלו מזמן, משום ש90% אחוז "מהמוצרים", מתקלקל או מחזיק זמן קצר עד שהוא חדל לעבוד. הסיבה שרוב הדיאטות נכשלות היא משום שדיאטות מטפלות בסימפטום ולא בבעיה. דומה המצב לחולה, שהרופא נותן לו טיפול להורדת חום, אבל אינו נותן לו טיפול לדלקת היוצרת את החום. גם אם הרופא הצליח להוריד את החום לחולה, הרי שהדלקת ממשיכה להתקיים ובקרוב היא תפרוץ שנית בצורה של חום. ההשמנה היא כמו החום של החולה. היא הסימפטום ולא הבעיה ולכן אין טעם לטפל בבעיה של ההשמנה, מבלי להבין מדוע האדם משמין ומדוע הוא בוחר להתמודדות עם בעיותיו בחיים בעזרת האכילה ולא ע"י התמודדות עם הבעיה עצמה. כאשר תתברר לאדם המצוקה הרגשית בה הוא נמצא, וכאשר הוא יצליח לפתור את הקושי הרגשי בו הוא נתון, יהיה ניתן לפתור את בעיית ההשמנה, יחסית בקלות.

מה עושים בסדנא לאכילה רגשית?

הסדנא לאכילה רגשית, נועדה ליצור קבוצת תמיכה לאכלנים רגשיים, כדי לנסות ולסייע להם בהתמודדות אפקטיבית עם בעיית ההשמנה שלהם.

העזרה העיקרית של הסדנא היא בסיוע למשתתף להבין את רגשותיו, לנתח את כעסיו, ולמצוא דרך איך לפרוק אותם. הנחת היסוד של הסדנא היא שניתן לפרוק את המתחים הפנימיים בהם שרוי האדם, ע"י תהליך של מודעות עצמית. פריקת המתחים בהם נמצא האדם, מסייעת לאדם להגיע לחיים יותר מאוזנים ושלווים, כדי לאפשר לו לאכול בצורה יותר מבוקרת, תוך כדי שליטה באוכל, מבלי שהאוכל שולט בו.

הטכניקה של הסדנא מובססת על התיאוריה של הדינמיקה הקבוצתית הפתוחה, מבית מדרשו של קארל רוג'רס (מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית). בסדנא מתמודדים המשתתפים עם הקשיים האישים שלהם ונעזרים בקבוצה ובמנחה כדי לקבל משובים על התנהגותם והעמדות אשר הם מציגים בקבוצה, בנושא האוכל. המשובים של חברי הקבוצה הם הכלים העיקריים בעזרתם נפתח למשתתף עולם חדש של תובנות ומודעות עצמית ובעזרתם הוא מצליח להשתחרר מההרגלים ומהדפוסים הקודמים של האכילה.

התהליך אינו פשוט ואינו קצר. אין זה פשוט לתקן את ה"ברקסים" המקולקלים, ולחזק את מוקד השליטה הפנימי של האדם.

בשיטות הרזיה אחרות, בהם גורם חיצוני מכתיב לאדם מה לאכול, ניתן להגיע לתוצאות יפות, אך במבחן הזמן, רוב המרזים חוזרים למשקלם הקודם ואף ליותר. כאשר מוקד השליטה נשאר חיצוני, ה"אני הבוגר" של המשתתף בסדנא לא מתפתח, אלא ה"אני הילדי"- התלותי. אם הוא "ילד טוב", הוא מצליח לרדת במשקל, אבל כאשר הוא נשאר לבדו עם פירוקה של המסגרת, ה"אני הילדי" הופך במהרה ל"ילד המרדן" והדיאטה נשברת והמשקל חוזר. הסדנא לאכילה רגשית, מנסה לפתח אצל המשתתף  את מוקד השליטה הפנימי. לא עוד ספירת קלוריות, מתכונים, דיאטות ושקילה ע"י גורם חיצוני הבודק את המשתתף. אלא פיתוח יכולת פנימית לשלוט לבד על כמויות המזון. המטרה היא לפתח את ה"אני הבוגר" של המשתתף, "האני" האחראי למעשיו. המטרה היא להגיע לשליטה באוכל, ללא שקילה יומיומית (זה רק מחזק את האובססיה), וללא ספירה מדוקדקת של כל הנכנס לפה. היעד הוא לנסות להפסיק את הקרב בין האוכל לבין המשתתף בסדנא ע"י הגעה לאיזון, לאכילה נורמלית, בכמויות סבירות. הירידה במשקל היא אינה המטרה העיקרית של הסדנא, היא תוצר הלוואי של עיבוד הרגשות של המשתתפים. הרגשות של המשתתפים הם מושא העבודה העיקרי בסדנא ולכן הסדנא מאד עמוקה ומאד משמעותית עבור משתתפיה. בתהליך העבודה בסדנא נוגעים המשתתפים ברגשות עמוקים ממצולות נשמתם. הפתיחות היא עצומה וכך גם תחושת הלכידות והתמיכה הדדית שחשים חברי הקבוצה איש עם רעהו. הרבה יותר קל לרזות כאשר המשתתף חש שהוא אינו בודד במערכה, אלא הקבוצה כולה תומכת אחד בשני כדי להתפתח, להגיע למודעות עצמית עמוקה יותר ולבסוף גם להרזיה. כאשר אחד מחברי הקבוצה מצליח לרזות, הוא מתקבל במחיאות כפיים ובשמחה אמיתית של חבריו לקבוצה, על הצלחתו בירידה במשקל. השמחה אינה מזויפת אלא שמחה אמיתית של פרגון הדדי, הנוצר בתהליך ארוך וקשה של מודעות עצמית ותמיכה הדדית.

תגובות משתתפים:

·                 "נסעתי לחו"ל לשבוע, כדי לקבל את הדוקטורט שלי. שמחתי מאד לקבל אותו, אך השימחה היתה מהולה בעצב, משום שנאלצתי להחמיץ פגישה אחת של הקבוצה החשובה לי כל כך " (מ.)

·                 "אחרי הסדנא אני מאבדת תאבון לשבוע. רזיתי כבר די הרבה, אבל אני לא נשקלת. אני לא יודעת כמה קילוגרמים הורדתי אבל הורדתי הרבה. בינתיים אני נהנית מהמחמאות שאני מקבלת מכולם על הגיזרה החדשה שלי. חל בי שינוי אדיר, בעיקר רגשי" (מ.)

·                 "הייתי בחיים שלי בהרבה סדנאות, אבל העומק הרגשי אליו אנו מגיעים בסדנא הזאת, הוא עצום, הרבה יותר מאשר בכל סדנא אחרת. זאת הסדנא המשמעותית ביותר שעברתי" (כ.)

·                 "באתי לקבוצה, רק מתוך סקרנות. אני מנחת קבוצות ורציתי לראות מה עושים עמיתים שלי בתחום. באתי ראיתי ונתפסתי. אני לא ממש שמנה, אבל אני לומדת על עצמי המון. אני לא מעיזה להחסיר אף סדנא, ומאד נהנית מכל רגע בסדנא". (א.)

·                 "נוצרה לי קבוצת תמיכה אמיתית. אני מתקשרת בטלפון עם חברי הקבוצה גם בין פגישה לפגישה, ואפילו יצרתי לעצמי חברה אחת טובה מתוך הקבוצה, איתה אני נפגשת מחוץ לקבוצה. הרבה יותר קל לי לרזות כאשר אני מקבלת ונותנת תמיכה כל כך מועילה ונעימה." ( ר.)

·                 " 20 שנים הלכתי לקבוצה של אכלנים כפייתיים ולא פתחתי את הפה. רק פה בקבוצה אני מרגישה שיש לי הרבה מה לומר ואנשים מקשיבים לי. רק כאן אני יכולה להתמודד באופן אמיתי עם הבעיות הרגשיות שלי שהבאתי מבית הורי". (ג')

 

משך הסדנא:

הסדנא נמשכת חצי שנה. אחת לשבוע נפגשים למשך שעתיים.

גודל הקבוצה:

12-10 איש בכל קבוצה.