הנחיית דינמיקה קבוצתית פתוחה בצוות מורים בבית הספר,

במשך שנה שלמה

בקיץ שעבר, (2003) בחופש הגדול, קיבלתי טלפון מעניין ממנהלת בית הספר רעות בהוד השרון, אביבה מורדקוביץ. היא טענה שיש לצוות שהיא מנהלת קשיים ומתחים בין אישים והיא מחפשת דרך כיצד להתמודד עם בעיה זאת.

נפגשתי אתה ועם היועצת של בית הספר, אביבה גם היא, במשרדי, וניסינו לחשוב כיצד להתמודד עם הבעיה.

הצעתי להם הצעה שלא האמנתי שהם יקבלו, משום הפתיחות העצומה המתחייבת ממנה, אבל הם קיבלו אותה. הצעתי להם להעביר את צוותי מורי בית הספר תהליך במשך שנה שלמה של דינמיקה קבוצתית פתוחה. הם הסכימו לרעיון, אבל רק שאלו את השאלה כיצד עושים דינמיקה קבוצתית לכל מורי בית הספר (למעלה מ 30 מורים). יכולתי לפתור את הבעיה, ע"י עבודה רק עם המחנכים, אבל העדפתי לחלק את הצוות לשניים לפי חתכי כיתות (הכיתות הנמוכות בקבוצה אחת והכיתות הגבוהות בקבוצה השניה), כדי שנוכל לעבוד גם עם המחנכים וגם עם המורים המקצועיים. כ 15 איש בקבוצה נראה לי מספר בו ניתן להתמודד בצורה אפקטיבית ואינטימית עם הבעיות הבין אישיות והבעיות התפקודיות. כמובן ששתי קבוצות חייבו תקציב כפול, אבל מנהלת בית הספר הכירה בחשיבות של העבודה בקבוצות קטנות, למרות שהדבר חייב ממנה לגייס מקורות כספיים נוספים לתשלום עבור הנחיית שתי קבוצות והחליטה לקבל את הצעתי ולצאת לדרך עם שתי קבוצות עבודה.

מלכתחילה היינו ערים לכך שהחלוקה לשתי קבוצות יש בה גם יתרונות וגם חסרונות. היתרון הוא אינטימיות אך החסרון הוא יצירת פילוג בין המורים השונים המגיעים לתוך אותו חדר מורים. ואכן בתחילת הסדנא קיבלנו מהמורים הערות על כך, אבל תוך כדי השנה, התגבשו שתי תת-הקבוצות והמורים הבינו שאי אפשר לעבוד על בעיות אישיות בצורה אפקטיבית אלא בקבוצות קטנות ואינטימיות. המנהלת והיועצת התחלקו כל אחת לקבוצה אחת, המנהלת הייתה עם הקבוצה של הכיתות הגבוהות והיועצת הייתה בקבוצה של הכיתות הנמוכות. בפועל כיוון שהיועצת ילדה באמצע התהליך, רוב השנה היא לא נכחה בקבוצה, כלומר הקבוצה של הכיתות הנמוכות הייתה ללא נציג של הנהלת בית הספר.

מלכתחילה אמרתי לאביבה, מנהלת בית הספר, שיהיה עליה להתמודד עם ביקורת, משום שבודאי יהיה למורים מה לומר לה על אופן תפקודה, אבל היא לא חששה מביקורת, להפך היא עודדה את המורים למתוח עליה ביקורת ללא שום הפעלת סמכות. אני מצדי אמרתי לה שאם היא משתתפת בסדנא, היא חניכה ככל המשתלמים האחרים, נותנת ומקבלת ביקורות כמו כל אחד מהמורים. היא הסכימה לכך ללא תנאי.

אופי הסדנא:

לסדנא לא הייתה אג'נדה ברורה, אל יעד ברור. כמעט אף פעם לא נכנסתי לחדר המורים ואמרתי להם :"היום נלמד על נושא זה וזה..." אלא חיכיתי לשמוע מה הבעיות שהם רוצים לדבר עליהם. הכיסאות היו סדורים במעגל, כולם היו מתיישבים במעגל, עם כוסות שתייה ביד, ומתחילים לדבר על הבעיות המציקות להם, כמורים, כבני אדם, כחברים בצוות, כהורים ובני זוג. אני לא יזמתי כמעט אף פעם את נושא השיחה. הכל היה פתוח וזרם באופן חופשי לחלוטין בהתאם לצרכים שלהם ולבעיות שהציקו להם בזמן האחרון. נפגשנו אחת לשבועיים למשך 4 שעות הדרכה, כל מפגש. לא תמיד היו למשתלמים רצון ויכולת לעלות את הבעיות שלהם וגם אז לא התערבתי אלא ישבתי אתם ושתקתי. לעיתים היו שתיקות של כמה דקות ולעיתים יותר. פעם אחת, ישבנו למעלה משעה בשקט, וחיכינו שמישהו יעלה בעיה המציקה לו. כמובן ששתיקות כאלו מכינות את הקרקע היטב לקראת העלאת בעיות ואכן הבעיות שעלו בתום השתיקות היו בעיות אישיות וכואבות. הרבה כאבים אישים עלו בסדנא הזאת. הרבה דמעות נשפכו. כמעט וכל משתלם סיפר קשיים אישיים שלו כאדם וכמורה. המשתלמים הכירו אחד את השני בצורה מאד עמוקה. מרבית המשתלמים סיפרו את סיפור חייהם, מהילדות ועם ההווה וכך הם והקבוצה קיבלו פרספקטיבה לגבי אופן התנהלותם כיום. כמובן שלקח זמן עד שהאנשים התחילו להסתכל על עצמם מקרוב, אבל ככל שחלף הזמן, כך התעצם התהליך של החשיפה ובעיקר התגברה המודעות העצמית. המשתלמים הצליחו ללמד  אחד את השני כיצד לשפר את התנהגותם, בעיקר בעזרת משובים שנתנו איש לרעהו. בתחילת הסדנא, הם אכן לא ידעו לתת משובים בונים, והיה עלי לעבוד אתם במשך כמה פגישות על האופן בו נותנים משוב בונה. בעיקר הם נכשלו בכך שנתנו משוב "מלמעלה למטה", בצורה שיפוטית- "הורית". אך משעלו על המסלול של המשובים הבונים, ההתקדמות האישית של המשתלמים הייתה הרבה יותר מהירה. האנשים ראו את עצמם לא רק דרך המשקפיים של עצמם, אלא דרך המשקפיים של הזולת. הרבה תובנות אישיות נוצרו למשתלמים תוך כדי הסדנא. הם למדו גם שניתן לפתור בעיות באופן קבוצתי בצורה הרבה יותר מוצלחת כאשר מורה יחיד מתמודד לבדו עם בעיה. הקבוצה התגלתה גם כקבוצת חשיבה לשם פתרון בעיות של המורים, אבל יותר מכל כקבוצת תמיכה. המורים היו יכולים לספר באופן חופשי וחושפני את הבעיות האישיות שלהם משום שהם הבינו שהקבוצה תתמוך בהם ותפרגן לכל אחד, ללא  חשיבות לאופי הבעיה שהוא מביא לקבוצה. הכל לגיטימי.

רמת הלכידות של שתי הקבוצות הלכה והתעצמה ככל שחלף הזמן. האנשים כמעט ולא החסירו פגישות אלא רק במקרים יוצאי דופן כאשר לא הייתה להם בררה. אפילו כאשר אני נאלצתי לבטל פגישה מטעמים אישיים, הם כעסו עלי מדוע הם צריכים "לסבול" מאי קיום פגישה בגללי. לא אמרתי להם, אבל בסתר לבי, ראיתי זאת כמחמאה, משום שהפגישות הפכו להיות כל כך חשובות להם. הם נתנו בי אמון, וזה אפשר לשתי הקבוצות להיפתח ולדבר באופן חופשי על הבעיות שלהם. בתחילה ערכנו בינינו חוזה פסיכולוגי ברור, בו התחייבנו כולנו על סודיות מוחלטת, כדי למנוע מצב בו רכילויות רצות במסדרונות בית הספר. הסודיות הייתה גם בין הקבוצות, כלומר למורים שלא היו באותה קבוצה, לא היה שום מושג על מה מדברים בקבוצה האחרת. המורים שמרו בקנאות על הפרטיות שלהם, וכאשר פעם אחת היה חשש שמידע מהקבוצה דלף לקבוצה אחרת, עצרנו את הקבוצה ולא המשכנו את מהלכה, עד שקיימנו ברור מעמיק האם אכן הייתה דליפה. לשמחת כולנו הסתבר שלא כצעקתה. לא הייתה דליפה אלא רק מידע שהיה ניתן להבינו כדליפה, למרות שלא היה כזה.

מקומה של המנהלת  בעבודה הסדנאית:

אני עבדתי עם הרבה בתי ספר, אבל פתיחות ואומץ כפי שגילתה מנהלת בית הספר, לא ראיתי בשום מקום. היא חשפה את עצמה ואת בעיותיה, היא נתנה ביקורת וקיבלה ביקורת כמו כל אחד מהמשתלמים, ללא שום הסתתרות מאחורי גלימת המנהלת. היא לא השתמשה אפילו פעם אחת בסמכות הפורמלית שלה כמנהלת ועודדה את המשתתפים להיות פתוחים וכנים לחלוטין, בינם לבין עצמם וכמובן אתה. מהלך כזה לא פגע במאומה במנהיגות שלה וביכולת שלה להוביל את צוות בית הספר בימים שלאחרי הסדנא. להפך, הצוות מאד העריך את הפתיחות ולא ראה בכך חולשה למרות שהיא חשפה לא אחת את חולשותיה ואת חייה, ללא כחל ושרק. ללא ספק, המנהיגות שלה התגלתה בכל עוצמתה במהלך הסדנא.

האם יש מקום לסדנא כזאת במקום עבודה?

לכאורה, מקום עבודה הוא מקום שבאים לעבוד. אך בעבודה החינוכית, המורה עובד בעיקר עם האישיות שלו ועם היכולת שלו לתקשר עם סביבתו באופן אפקטיבי. כאשר היכולת של המורה זקוקה לשיפור, וכאשר ישנם קונפליקטים בין אישיים משמעותיים, אין בררה אלא לנסות ולטפל בבעיה בכל עומקה. ואכן בסדנא נכנסנו לבעיות האישיות והבין אישיות. משתלמים רבים סיפרו את סיפור חייהם ושיתפו את חברי הקבוצה בקשיים שלהם, ברגשות שלהם, בחרדות שלהם, גם במשפחה הגרעינית בה הם גדלו וגם במשפחה הנוכחית בה הם מתפקדים כיום. האינטימיות, הפתיחות, הקבלה והתמיכה ההדדית עשו את שלהם. המשתלמים אהבו את הקשר האישי החם והעמוק שנוצר ביניהם. הם הכירו אחד את השני לעומק ואפילו מורים שהיו בשוליים החברתיים של חיי בית הספר, מצאו לעצמם מקום נכבד בין חברי הצוות כאשר סיפרו את סיפור חייהם וסחפו את הצוות לתוך חיים עלומים, מעוררי עניין. המורים למדו שמאחורי כל בן אדם, גם השקט ביותר והנחבא אל הכלים, ישנם סיפורים אישים מרתקים. הם נוכחו לדעת שאם רק מקשיבים לאותו אדם, מגלים עולם ומלואו.

למרות שסדנא זאת הוגדרה כסדנת חובה, כחלק מהשתלמות השנתית של המורים, הרי שאלמנט החובה לא היה קיים כמעט משום שהזרימה של הסדנא הייתה פתוחה וטבעית. דנו בבעיות אמת של האנשים ולכן המשתלמים לא חשו שיש עליהם עול, ושכחו לחלוטין שהם במקום עבודה, המחייב אותם לבוא להשתלמות מוסדית.

מה הערכים העיקרים שסדנא זאת העניקה למורים?

הדבר הכי חשוב שהמורים למדו בסדנא הוא להיות פחות אגוצנטריים. אחת הבדיחות הסטראוטיפיות על מורים טוענת שמורה זה אדם שזקוק להיות במרכז, כל 45 דקות מתוך שעה. המורים למדו לא להיות כל כך במרכז, לא להיות "חכמים" שיודעים את כל התשובות "הנכונות", לא לתת עצות לזולת, לא להיות שיפוטיים, לא להורות לזולת מה לעשות, אלא יותר להקשיב, להיות אמפטי עם הזולת, להתייחס אל הזולת (גם למורה וגם לתלמיד) בגובה העיניים. הם למדו להקטין את ה"אני ההורי" שלהם ולפתח את "האני הבוגר" שלהם. הם למדו לבטא את הרגשות שלהם, מבלי לראות בכך חולשה. הם למדו שדברים היוצאים מן הלב מגיעים אל הלב ולכן ניתן לבטא בצורה ברורה, ללא חשש מה שמרגישים, כדי להיות משמעותיים אחד כלפי השני. הם למדו לתת משוב בונה אחד לשני, כדי לסייע לזולת לשפר את התנהגותו, גם בחיי היום יום מחוץ לסדנא, משוב הבנוי על עובדות, ללא פרשנות וניתוחים. הם למדו לפתור קונפליקטים בין אישיים, ע"י כך שלא עוצרים בלב את מה שמרגישים, אלא חושפים את הרגשות, גם את הרגשות השלילים, גם כאשר "לא נעים", וזאת כדי לא לנטור טינה ולא לאגור כעסים לתקופה ארוכה. הם למדו לא לאגור כעס, אבל גם לא להיות אגרסיביים. אסרטיביות הייתה מילת מפתח בסדנא.

הרבה אפיקים חדשים של תקשורת בין אישית נפתחו בין האנשים, והרבה הכרויות חדשות ונעימות נוצרו במהלך הסדנא. עם זאת, לא הצלחנו לפתור את כל הבעיות הבין אישיות, חלק נשארו לא פתורות אך הרבה יותר ברורות. לא הגענו בכל הנושאים "לסוף טוב", אבל מספר קונפליקטים כן נפתרו ואפשרו לאנשים לפתוח דף חדש במערכת היחסים הבין אישית. דבר אחד ברור קרה, הצוות חש הרבה יותר מלוכד ואינטימי. וזה מהלך המשפיע על תפקודו של כל בית הספר.

האם המהלך הפתוח מוכיח את עצמו?

בתחילת הדרך בחודשים הראשונים, נתנה לי מנהלת בית הספר לנהל את הסדנא כראות עיני, ואכן הנחתי אותה באופן פתוח, כמעט מוחלט. אומנם בתחילה לימדתי את המשתלמים כיצד לתת משוב אפקטיבי, אך לאחר מכן פתחתי את הסדנא ואפשרתי לתהליך הקבוצתי לזרום. נכון שלעיתים היו "תקיעות", אך זה חלק מהתהליך שעוברת כל קבוצה העובדת באופן פתוח. הנסיגה אחורנית, לא הכשילה את הקבוצה, אלא להפך, פיתחה אותה ואפשרה כל פעם להגיע לשיאים חדשים.

שתי הקבוצות היו שונות מאד אחת מהשניה, אך שתיהן עברו תהליכים מאד דומים, תהליכים אוניברסליים שעוברים על קבוצות פתוחות. לקראת סוף השנה, כאשר הסתיים התקציב, ונותרו מספר שעות מצומצם, אך עדיין נותרו מספר קונפליקטים בין אישים לא פתורים, ביקשה ממני אביבה המנהלת להבנות את הסדנא, כדי לקצר את התהליך. לא משום שלא האמינה בתהליך, אלא משום שלא נותר זמן ותקציב, יחסית למשימות. ואכן במפגשים האחרונים, ביצעתי שנים שלושה תרגילים מובנים, כדי לנסות ולפתור עוד כמה קונפליקטים, מה שאכן הוכיח את עצמו והצלחנו להגיע לסוף השנה עם יותר קונפליקטים פתורים. עם זאת, רוב הסדנא הייתה פתוחה, ואכן גם המשתלמים וגם אני הרגשנו שזאת הייתה הדרך הנכונה להתמודד עם הבעיות שהונחו לפתיחה של סדנא זאת.

סיכום:

הזמנה של מנחה להנחות סדנא דינמית פתוחה לצוות מורי בית הספר הוא מעשה אמיץ. אני לא מכיר עוד מנהלת בית ספר שלקחה על עצמה אתגר כזה. זה לא היה קל, אך זה היה שווה את המאמץ. בית הספר שאחרי הסדנא שונה מבית הספר שלפניה. המורים הרבה יותר קשורים אחד לשני ומלוכדים, יש להם כלי תקשורת בין אישית יותר מפותחים מאלו שהיו להם לפני הסדנא והעיקר הם פחות "מורים" ויותר בני אדם. גם עבורי הייתה זאת חוויה מרתקת. אף פעם לא ידעתי מה יקרה בפגישה היום. תמיד זאת הייתה הפתעה גם בשבילי וגם בשביל המורים. תמיד "בישלתי את האוכל לנגד עיני הסועדים", לא הבאתי איתי שום "קציצות מחוממות" מהבית והם אהבו את זה והתפתחו מאד יפה. הסדנא הייתה אמיתית ונגעה בבעיות הכואבות להם באמת ולכן התגובות לה היו כל חיוביות.