מחשבות על ערכו של האדם, בעקבות סיור בסין

איך חותכים את העוף בסין? כמו שחותכים את האדם. מורידים ממנו את הנוצות, ולאחר מכן מרסקים אותו. אצלנו עושים מהעוף פולק'ה, כרעיים, כנפיים, בשר לשניצלים, אבל בסין הם לוקחים גרזן ענק מתנפלים עליו ומרסקים את העוף לחתיכות קטנות, כך שכל חתיכה כוללת קצת בשר וקצת עצם. כך הם גם מתייחסים לאדם הם מרסקים את האדם לחתיכות קטנות שלא שוות הרבה.

ההכנסה הממוצעת השנתית של הסינים היא 1164$. אבל אצל האיכרים שהם רובו של העם ( כ80%) ההכנסה השנתית הממוצעת היא 372$. אצלנו התוצר הלאומי לנפש היה השנה 22,000$ ועדיין יש אצלנו למעלה מחצי מליון עניים. העניים שלנו, היו יכולים להיות גבירים רבי כוח ועוצמה בסין. עוני נוראי כזה כמו שראינו בכפרים לא ראיתי בימי חיי בשום מקום. לאיכרים אין בגד אנושי ללבוש, יש להם מקומות עלובים של מגורים (גודל הדירה הממוצעת בסין בערים הוא 30 מ"ר), לרבים אין שיניים משום שאין להם כסף לתקן אותם ואין להם משקפיים משום שאין ביכולתם לקנותם, למרות שרבים בעיקר המבוגרים זקוקים למשקפים. לא פלא שהם אוכלים כל מה שזז, משום שזה מה שיש להם. את המעט שהם מצליחים לצוד או לגדל הם מוכרים בשווקים שהם נראים כ"כ עלובים שאין לאדם מערבי שום רצון לרכוש בהם מאומה. הם מוכרים צפרדעים שהם ליקטו בנהרות, בתוך דלי פלסטיק, הם מוכרים צבים שהם צדו, כדי לעשות מהם מרק צבים ולאכול אותם חיים. הם אוכלים כל מה שזז. תולעים חיות, תמנונים חיים או מטוגנים, צרצרים מטוגנים בשמן על שיפוד, גם בגלל שזה טעים להם ובעיקר משום שאין להם בררה, זה מה שיש.

לא אשכח כל חיי את המראה של שיפוד, בלב ביאג'נג, עיר מודרנית, שעליו תקועים כחמישה עקרבים לבנים חיים, זזים ומניפים את זנבם העוקץ לכל עבר. עקרבים אלו מוצגים בפתח מסעדה כמו שאצלנו מציגים את שיפודי הפרגיות בתוך המקררים, כדי לגרות את תאבונו של הסועד. אני לא יודע אם מישהו עם קיבה מערבית יכול לאכול עקרבים, זה נראה לי מסוכן משום שלעקרבים יש ארס מסוכן, אבל כנראה שלסינים יש קיבה מברזל, אין להם בררה, אחרת ימותו ברעב. הם אוכלים נחשים חיים המוצגים בפתח החנות, חולדות חיות או מיובשות ובתפריט של המסעדה כתוב ללא שום היסוס או בושה "בשר כלב". רק תגיד ותקבל. פשוט גועל נפש. האדם הסיני שווה מעט מאד ולכן אפשר להתייחס אליו כאל דבר חסר ערך, ולכן אין בעיה שהסיני יאכל הכל, משום שאין דאגה למה שהאדם יאכל, הוא צריך לדאוג לעצמו, הממשלה לא דואגת לו ולכן הוא צריך להסתדר, ולשרוד.

יש קשר בין האוכל שהם אוכלים לבין חוסר ההתייחסות שלהם לאדם. כיוון שיש כל כך הרבה סינים (1.3.מליארד אנשים), כמו כל דבר שיש ממנו הרבה, ערכו יורד, כך גם ערכו של האדם הסיני. אצלנו כל המדינה עושה, ובצדק, עניין עצום מכך שנווט אחד, רון ארד, שיצא בשליחתנו, לא חזר הביתה. אצלם ערך חיי האדם נמוך הרבה יותר מאשר אצלנו, הם מעדיפים שיהיו כמה שפחות סינים ובודאי לא עושים עניין מאדם אחד שלא חזר הביתה.

כדי לקדם את נושא הקטנת האוכלוסייה, הם חוקק חוק ללא תקדים בעולם, שבו הממשלה אוסרת ללדת יותר מאשר ילד אחד למשפחה. כלומר, הממשלה נכנסת לחדר המיטות של הזוג הצעיר וקובעת לו כיצד עליו לתפקד באינטימיות שלו. בני זוג המחליטים לצאת כנגד החלטת החוק, וישנם פה ושם כאלו (פגשנו מדריכת תיירות שיש לה עוד שני אחים נוספים – משפחה מאד נדירה בסין), נקנסים בקנסות ענק כל חייהם, מורידים להם חלקים נכבדים של המשכורת שלהם וגם הילדים הנוספים שלהם, מקבלים תנאים פחותים בחינוך ובהשכלה מאשר ילד יחיד. חוק זה יוצר מיליוני נסיכים ונסיכות קטנים, כאשר כל אחד מהם גדל לבד במשפחה, כילד יחיד מפונק, שתלטן ועריץ. פעמים רבות אתה רואה ברחובות ילד קטן הולך, ואחריו אמא ואבא ואחריהם סבא וסבתא ועוד סבא וסבתא. שישה אנשים מבוגרים מגדלים ילד אחד קטן. הזוג הצעיר, הורי הילד, ממשיכים לגור בדרך כלל אצל ההורים, בעיקר בכפרים שם אין להם מספיק כסף כדי לרכוש בית נוסף. ילד כזה, מתנהג בפינוק מחריד, הוא צועק ובוכה ושולט בהורים ובסבים, משום שהוא יודע את מעמדו הרם. כולם נמצאים שם בשבילו וכך הוא נראה וכך הוא מתנהג. ראינו קבוצת ילדים הולכים ביום רגיל לבית ספר, בטור ארוך של זוגות. הילדים ובעיקר הילדות הולכות לבית ספר, כמעט כמו שכלה הולכת אצלנו לחופתה. שמלות ארוכות בוהקות בניקיונן, תיק חדש ומצוחצח, השער עשוי עם סיכות או עם פרחים בקוקיות עליונות, ניתן להבחין ששנים שלושה אנשים עבדו על הילדה הזאת זמן רב לפני שהיא יצאה מהבית. נסיכה אמיתית. כבר היום רואים את ההשלכות של תופעה זאת על החברה הסינית, משום שהגיל הממצע של החברה הולך ועולה, רוב הסינים היום הם הרבה יותר זקנים, ובעוד כמה שנים החברה הזאת עלולה להגיע למצב קשה ביותר, משום שהשכבה העובדת והנושאת עליה את עול החברה, תהיה הרבה יותר קטנה מאשר החברה הנתמכת על ידה. הילד היחיד הזה שנולד למשפחה של ששה מבוגרים יצטרך לפרנס אותם לבדו וזה קשה ואולי אפילו בלתי אפשרי.

עד לא מזמן היה נהוג שהם היו הורגים תינוקות כדי שלא יהיו עוד פיות כדי להאכיל, או כדי להימנע מקנסות על ילד נוסף, או פשוט משום שמין התינוק לא נראה להורים. אומרים שבשנים האחרונות הנוהג הזה פחת, אך בהשוואה אלינו, זה עולם אחר לחלוטין. אצלנו הרג של תינוק בן יומו היה נתפס כמעשה שלא יעשה בשום אופן, להפך, אצלנו "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו", ואילו אצלם זאת היתה נורמה מקובלת. אצלנו אומרים "חביב אדם שנברא בצלם אלוהים" ולכן יש איסור על הרג, ובודאי לא הרג של תינוקות חסרי ישע, אך אצלם זה אפשרי ונורמטיבי משום שהתינוק חסר ערך, כמו כל אדם שערכו כל כך נמוך. אצלנו זוגות חשוכי ילדים מרגישים נורא, ומוכנים לעשות את כל הטיפולים האפשריים, במשך שנים ארוכות, רק כדי ללדת ילד. אצלם בדיוק להפך. כמה שפחות ילדים יותר טוב, משום שאין עם מה להאכיל את הילדים. בשנים האחרונות נוצר אצלם מעמד חדש, בעיקר בערים הגדולות, מעמד הדומה ליאפים המערביים, הם קוראים למעמד הזה dink – double income no kids  (משכרת כפולה ללא ילדים). זוגות סינים החיים ללא ילדים. המעמד של הסיני העצמאי, בעל המקצוע החופשי החי בעיר, הוא מצב שאין בו צורך ואין בו רצון לילדים. ילדים זה בעיקר מטרד עבור החברה הסינית ולכן הם נלחמים במשפחות הרוצות להביא ילדים לעולם. עולם הפוך.

עוד סממן המוכיח את ההתייחסות השונה שלנו ושלהם לערך חיי האדם ניתן לראות דרך העונשים שהם מטילים על העבריינים שלהם. הם מוציאים להורג  כ3000 איש כל שנה, בעיקר על שחיתויות וגנבות. אצלנו מוציאים להורג רק נאציים. רק אדולף איכמן, מגדולי הפושעים הנאצים, הוצא אצלנו להורג. אפילו מחבלים שהרגו במו ידיהם ישראלים ואפילו ישראלים רבים, לא מוצאים להורג, למרות שהחוק הצבאי מאפשר זאת. אצלם הרבה יותר קל להרוג, משום שיש הרבה סינים ולכן אפילו על עונשי גנבה, הם מוציאים להורג. חיי האדם לא נחשבים הרבה ובעיקר לא חיי הגנב. בסין כולם גונבים מכולם, בייחוד הפקידות הגבוהה, אבל רובם לא נתפסים. השנה דובר על כך שנגנבו מאוצר המדינה כ 50 מיליארד דולרים. רוב אלו שגנבו את הכסף ברחו מהמדינה ולא נתפסו. כיוון ששם המשחק בסין הוא הישרדות, הרי שזה קיים גם בדרגים הגבוהים וגם בנמוכים.

במסחר בשוק, אתה צריך כל הזמן לחשוב איך מסדרים אותך. פעם אחת לא ספרתי את העודף ונתתי את השטרות כמו שקיבלתי לאשתי שהייתה לצידי והיא כן ספרה אותן משום שרצתה מיד לקנות משהו אחר,  והסתבר לי שהיו חסרים בו 20 יואן. מעניין כמה פעמים שמתי את העודף בכיסי בלי לספור והיו חסרים בו כמה שטרות. בבתי שימוש הם כותבים שהכניסה עולה 20 אגורות. בהתחלה לא ידעתי, ראיתי את הספרה 2, וחשבתי שזה שני יואנים, כלומר פי עשרה, אבל אף אחד לא תיקן אותי, במשך ימים נתתי הרבה יותר מדי כסף עבור שימוש בבתי השימוש, וזה היה בסדר גמור מבחינתם, משום שהצליחו להוציא עוד כמה פרוטות מהתייר הדביל שלא יכול להבין שלט פשוט בסינית. נוכלים ישנם בכל מקום, אבל בסין זאת לא רק הנוכלות, זה קרב הישרדות. הם נלחמים על החיים שלהם ולכן הכל אפשרי, כולל כמובן לשקר ולגנוב, אחרת אתה מת מרעב.

יש כל כך הרבה סינים שזה בלתי נתפס. בביג'ין יש 14 מליון נפש. בשנחאי יש כ 17 מליון איש. לנסוע ברחובות של הערים הגדולות זאת משימה בלתי אפשרי. אני לא חושב שנהג מערבי היה יכול להסתדר בתנועה בערים הגדולות בסין. יש להם סדרי תעבורה שלא מוכרים בשום מקום במערב. אם אנחנו חושבים שאנו הנהגים הישראלים מסוכנים, אנחנו נוהגים נפלא לעומתם. אין שם חוקי תעבורה, זאת לא נסיעה, זאת מלחמת הישרדות. כמו שהם עוסקים בהישרדות בנושא האוכל, אותו דבר גם בכביש. אין שם זכות קדימה להולכי רגל (יש יותר מדי). גם אם אתה הולך במעבר חציה בירוק, מכונית תעלה עליך בלי שום חשבון. יש שם היררכיה של כוח ורק הכוח קובע. הכי חזקים הם נהגי המשאיות הגדולות והאוטובוסים של התיירים. במו עיני ראיתי אוטובוס של תיירים נוסע נגד כיוון התנועה, בנתיב שמעבר לקו לבן, במהירות של למעלה מ100 קמ"ש ומצפצף כל הדרך כדי להעיף את כל כלי הרכב הבאים מולו בנתיב שלהם. אחריהם בההרכיה באים נהגי המכוניות, המעיפים את הקטנועים ואת רוכבי האופניים לכל עבר, הם פשוט נוסעים עליהם, מולם, ואז נהג הקטנוע או האופניים נאלץ לעצור או לסטות ממסלולו. אף אחד לא מתרגש מזה משום שזה דרכו של עולם שם, אין לאופניים זכות קדימה, גם אם הרוכב עליהם נוסע בכביש ראשי והמכונית מגיחה מכביש צדדי. הרוכב על האופניים נאלץ  לעצור או לסטות והמכונית תכנס לנתיב שלו בכוח. כמובן שהולכי הרגל ממש לא נחשבים שם לכלום, הם נמצאים בתחתית הרשימה של בעלי הכוח על הכביש ולכן נותר להם מקום, רק לאחר שכל כלי הרכב, כולל האופניים עברו, רק אז מותר להם לעבור, אחרת פשוט עולים על הולך הרגל בלי שום חשבון.

כיוון שיש כל כך הרבה סינים, אף אחד לא עומד בתור, כולם דוחפים אחד את השני. הם קטנים כאלו, גובה ממצע של כ 150-160 ומאד רזים, ולכן אין להם בעיה להתחמק בקלות מצדדיך, בלי לגעת אחד בשני, אבל גם בלי לעמוד בתור. בשום מקום הם לא עומדים בתור, גם בתוך אזור התיירות, לשם מגיעים סינים רבים (רוב התיירות בסין היא תיירות פנים), הם לא עומדים בתור, ומנסים בכל הזדמנות להידחף. הם כבר לא מרגישים זאת משום שזה הפך להיות אצלם טבע שני, להידחף, לשרוד, להתקדם, אבל בעיניים מערביות, זה נראה בלאגן אחד גדול. חוסר התור הישראלי נראה זהב לעומת ההידחפות הבלתי אפשרית של הסינים. יכול להיות שאי אפשר אחרת, משום שאילו הם היו עומדים בתור, במספרים העצומים שלהם, לא היו מגיעים לשום מקום, אך למסתכל מבחוץ, ולמי שעוקפים אותו מימין ומשמאל בכל אפשרות, זה בודאי לא נעים.

מדוע הם מעריצים את מאו טצ-טונג עד היום, למרות שמאו היה דיקטטור? משום שמאו הצליח למנוע את הרעב מההמונים הסינים. לפני יסוד סין המודרנית (ב 1949, שנה אחר יסוד מדינת ישראל), אפילו האוכל שהם אוכלים היום לא היה, אפילו קצת אורז לא כולם הצליחו לקבל, ואנשים היו פשוט מתים מרעב(70 מליון סינים מתו ברעב בזמנו של מאו, עד שהצליח לייצב את המדינה). מאו טצ-טונג הצליח לגרום לכך שלכל סיני יהיה מה לאוכל ולכן הוא נכנס לדפי ההסטוריה כמושיע גדול. הוא הצליח לקחת 56 עממים שונים, בעל שפות ותרבות שונות, (סיני ממחוז אחד לא יכול להבין סיני ממחוז אחר – עד היום, רק סמני הכתיבה זהים) ולהפוך אותם לאומה אחת, האומה הסינית המוכרת לנו כיום. זה הישג הרשום על שמו, למרות שבדרך לגיבוש הפתרונות שלו לסין המודרנית, הקומניסטית – לניניסטית, הוא גרם למותם של מליוני סינים. בזכות הקומוניזים שלו, הוא הצליח לגרום לכולם לחיות ברמת חיים דומה, מאד נמוכה, אך מאפשרת קיום לכל. היום יש מעט אוכל לכל אחד ממיליארד ושלוש מאות מליון הסינים וזה הישג בעל משמעות, אבל בעיניים מערביות, כמו שזה נראה היום זה עדיין רחוק כמזרח ממערב (תרתי משמע) מדרך ההתייחסות אל האדם במערב. העוני שם משווע. אתה יכול לראות איך האיכר מעבד את שדה האורז שלו בידיים. לא בעזרת בהמה, אלא בעזרת ידיו, בעזרת את חפירה וסכין. למה יש להם טרסות כ"כ יפות המהוות מוקד משיכה לתיירים? משום הם מנצלים כל פיסת קרקע לעיבוד עבור עוד כמה ק"ג של אורז. החלקות קטנות ולא ניתנות לעיבוד בעזרת כלים חקלאיים, גם בגלל קוטנם וגם בגלל שאין באפשרותו של האיכר לקנות ציוד חקלאי. במו עיני ראיתי את האיכרים עומדים בגוו כפוף וחותכים בסכין הדומה לסכין מטבח, את עלי האורז, אחד אחד. טרקטורים וקומביינים לא ראיתי. הכלי היחידי שראיתי הוא מין אופנוע משאית ישן כזה שהיה נהוג בארצנו בשנות החמישים, כאשר המנוע הוא על הגלגל היחידי הקידמי, המונע בעזרת מנואלה. מכונה ישנה המעלה עשן ונוסעת במהירות של 10-15 קמ"ש. מכונות כאלו מזמן נמצאות אצלנו במגרש הגרוטאות ושם הם הכלי העיקרי המוביל גם בחקלאות וגם בבניה.

מצד שני יש עושר מנקר עיניים, בערים הגדולות אתה רואה בנייני פאר, יותר מאשר בכל עיר אחרת. שנחאי נראית יותר מודרנית ויותר מפוארת מניו-יורק. מאות גורדי שחקים נוצצים בצבעים מרהיבים. בתי מלון מפוארים ואוטסטרדות מרובות נתיבים ורבי מחלפים. העשירון העליון בסין מחזיק כ 45% מההון. יש שם כמה מאות מיליארדרים השולטים בכלכלה. מכוניות הפאר הנראות ברחבי הערים הגדולות עולות על מה שנראה באירופה ובאמריקה. הסינים העשירים אוהבים במיוחד את ה"לקסוס", וחשוב שתהיה בצבע שחור. הפער העצום הזה בין העיר לכפר, בין העשירים לעיניים, הוא בלתי נתפס לעיניים מערביות. מחברה קומוניסטית, שדאגה לכל, גם לאיכר העני, הפכה סין לחברה קפיטליסטית, קיצונית שבה ערכו של האדם ירד וירד עד שהגיעה לשפל המדרגה. הכסף מדבר, לא האדם. אין לאדם כסף, אז הוא חסר ערך. כדי להגיע למעט כסף, עליהם לעסוק בהישרדות, בניסיונות להשיג עוד קצת יותר כסף.

ההתנפלות של המוכרים על התיירים מעידה כאלף עדים על המצוקה הנוראית בה נמצאים המוכרים. לא ראיתי בכל חיי אגרסיביות כזאת במכירה. הם נטפלים לכל תייר ולא עוזבים אותו, אפילו שהתייר אומר להם "לא... לא....לא...לא...., הניחו לי". הם תופסים אותך ביד, משדלים אותך, מציעים לך סחורה נוספת, העיקר שתקנה אצלם. אתה יכול להגיד למוכר עשר פעמים "לא, לא ..." אבל הוא ימשיך לשאול אותך " how much "  המילה הראשונה שכל תייר לומד בסין היא "בו-יא". פרושו, "לא רוצה". אי אפשר ללכת ברחוב בלי המילה הזאת וגם היא לא עוזרת, משום שהם נטפלים אליך באגרסיביות לאורך כל הדרך. לעיתים צריך ממש לנהל מאבק פיסי, כדי לגרש ממך מוכר אגרסיבי. אצלנו מדברים לעיתים על מכירה אגרסיבית, אבל אנו עדיין רחוקים מאד מהאגרסיביות של המוכר הסיני, שהיא ממש פיסית. כמובן שמצב כזה ידו של הקונה על העליונה וניתן להשיג מחירים מגוחכים כאשר רוצים לקנות משהו. כאשר התייר רוצה לקנות משהו בשוק, אם הוא תייר מתחיל הוא שואל את המוכר "כמה?". מתחיל מו"מ בין המוכר לקונה שהוא יותר דומה לדו-קרב מאשר למו"מ. אם המוכר רוצה 100 יואן (בערך 60 ₪), אתה צריך להגיד לו 10 יואן. ואז מתחיל מאבק, כאשר המילה צמד המילים last price נשמעת בכל משפט שני או שלישי. השיטה הפשוטה ביותר היא להמשיך וללכת, לאחר שהצעת את המחיר הזול המגוחך, ואז הם רודפים אחריך ומוכרים לך במחיר  שהצעת. אם המוכר נותן לך ללכת, סימן שהמוצר היה שווה קצת יותר מ 10 יואן. במצב כזה אתה יודע להציע בדוכן הבא קצת יותר גבוה ולקנות בפרוטות מוצרים שבארץ עולים פי עשרה. נכון שהאיכות של רוב המוצרים שקנינו הייתה מאד נמוכה, אבל פה ושם יכולנו לעלות על כמה מציאות, כמו צעיפי משי הזולים באופן משמעותי מהנמכר בארץ (למרות שעדיין לא כיבסנו אותם). ברוב המיקרים, הצעה של 10% מהערך שהמוכר מבקש, מאפשרת ביצוע העסקה. הם מעדיפים למכור ולהרוויח קצת מאשר לאבד את התייר. אחרי זמן מה בסין, התייר המנוסה קצת יותר, לא מתחיל לנהל מו"מ ולא שואל ‘how much', אלא רואה מוצר, קובע לעצמו מחיר, מוציא את הכסף המזומן ואומר למוכר שזה מה שהוא מוכן לתת עבור המוצר. ברוב המקרים זה עובד. הם כל כך רעבים למכירה שהכל הולך. המשפט הנפוץ של המוכר לתייר הוא: "you tell me how much". כלומר הקונה קובע את המחיר. בשום מקום בעולם עדיין לא ראיתי שהקונה אומר למוכר בכמה למכור לו את המוצרים שלו. זה יכול לקרות רק כאשר החברה חלשה ומסכנה, רק כאשר האנשים עוסקים בהישרדות.

אבל המצב הזה שבו המערביים מסתכלים מלמעלה למטה על הסינים, משתמשים בדולרים ובאירו החזקים שלהם מול הסינים, ישתנה בעתיד הנראה לעין. הסינים עומדים להיות במוקדם או במאוחר המעצמה מספר אחד בעולם. קצב הגדילה שלהם הוא 9% לשנה. זה קצב מדהים, אין שום מדינה בעולם הגדלה בקצב כזה (אנו גדלים בתקופה טובה כמו עכשיו בקצב של כ 4% בשנה). המשמעות של גידול זה שכלכלת סין תכפיל את עצמה תוך עשר שנים. לא תהיה שום מדינה עשירה בעולם כמו סין. כבר עכשיו יש להם 100 מליארד דולרים מיותרים במאזן המסחרי מול ארה"ב והעולם המערבי. כלומר, הם מכרו  סחורות ושירותים לעולם בהרבה יותר מאשר הם קנו מהעולם המערבי. זה ילך ויגדל בעיקר לקראת האולימפיאדה שתיערך בביג'נג בשנת 2008. כסף זר רב יכנס לקופת המדינה והם יהיו עוד יותר עשירים. כבר היום חלק ניכר מהדברים הנקנים בעולם המערבי מיוצרים בסין. לא רק ביגוד, אלא גם מוצרי חשמל, אלקטרוניקה, מחשבים, ועוד.(אבל הסחורה המיועדת ליצוא לא נמצאת בסין, היא נמכרת ישירות במערב, בלי לעבור דרך השווקים הסינים). עלות היצור בסין היא עשירית ממה שעולה לייצר במערב. אצלנו פועל מיומן מרוויח בערך כ 1500$ ברוטו. אצלם אתה יכול לקבל לפחות 10 פועלים באותו מחיר, והם עוד יהיו אסירי תודה משום שסינים רבים מחוסרי עבודה. מורה מנוסה, מרוויח אצלם 200$ בחודש. מרצה באונ' מרוויח 300$ לחודש, ושם זה נחשב הרבה, משום שפועל יכול לעבוד קשה כל החודש בפחות מ 50$ לחודש. נכון שיוקר המחיה שם נמוך, אבל אם רוצים לקנות משהו בעל ערך הוא עולה במחירים דומים לאלו שבמערב. כדי להיכנס לקנטקי פריי ציקן, צריך לשלם סכומים דומים לאלו המשולמים בארצנו, אולי קצת פחות, אבל בודאי שלסיני המרוויח פרוטות, זה חלום בלתי מושג להיכנס לרשת כזאת. אגב, רשת זה השתלטה על סין, אין רחוב שאתה לא רואה את התמונה של הקפטין המפורסם של KFC . רוב ההכנסות של רשת זאת בעולם, נובע מההכנסות שלהם בסין, משום שהם הצליחו להתאים את הטעם של העופות שלהם לטעם הסיני.

 השכר הנמוך שלהם לפועל נובע כמובן מההיצע העצום של כוח עבודה זול. לבעל עסק אין שום בעיה לפטר אדם או להעסיק עוד אדם ועוד אדם, זה חסר ערך בעיניו כי זה עולה לו פרוטות. אתה נכנס למסעדה, בכל פינה עומדים אנשים לשרתך. ליד כל שולחן עומד מלצר, כי מלצר כמעט ולא עולה כסף. יש הרבה יותר מדי אנשי שירותים בכל מקום, עומדים ומחכים לשירותך, למרות שרובם רק עומדים כל היום, כמעט ללא מעשה.  לכאורה הייתה מצפה שמלצר כזה יצפה לטיפ בתום השירות שהוא נותן לך, משום שזה בלתי אפשרי לחיות מהמשכורת שהוא מקבל, אבל אפילו דבר בסיסי כמו טיפ למלצר לא קיים בסין. פשוט לא נותנים, קמים מהשולחן בלי להשאיר טיפ. לנו זה נראה מוזר, אבל להם לא, הם לא מרגישים שהם שווים את הטיפ.

לא אשכח דוגמא של מאבק על כמה דולרים, איך הוא נראה רע מבחוץ, בעיניים של תייר מערבי. הגענו לסיור בכפרים שליד טרסות האורז. כדי להגיע לתצפית על הטרסות יש לעלות בתוך כפר הבנוי כמעט ורטיקלית, על צלע של הר, במעלה חד מאד. כאשר אתה מגיע לחנית כל הרכב למרגלות הכפר מתנפלים עליך עשרות סינים, בצעקות ובאגרסיביות, כדי שתשכור אותם לשאת אותך במעלה ההר. זה נראה מפחיד ומאיים, יותר גרוע מ"שוק העבדים" של ערבים המחפשים עבודה אצל מעסיקים יהודיים בישראל. אתה רואה כמה האיכרים הללו נואשים, הם נלחמים על חייהם.

לאנשים מערביים הטיפוס במעלה הכפר קשה, משום שהרחוב הראשי של הכפר בנוי ממדרגות סלעים שהונחו שם באקראי, שביל צר ותלול, ללא מעקה ובזוית בלתי אפשרית. רוב התיירים עולים ברגל, כך עשינו גם אנו, אך ישנם תיירים המעדיפים שישאו אותם על גבי אפיריונים. הגברים הסינים מתפרנסים מכך שהם לוקחים בעליה החדה הזאת תיירים. במו עיני ראיתי שני סינים קטנים, כפופים, לוקחים על גבם תייר אמריקאי שמשקל גופו יותר ממשקל שניהם יחדיו. הם לוקחים אותו על גבם את כל הדרך, כמה מאות מטרים בעליה בלתי אפשרית, תמורת כמה פרוטות, רק כדי שיהיה להם מה לאכול. ראיתי אותם נקרעים תחת משקלו של האמריקאי שחייך ונהנה מהחיים. שאלתי את האמריקאי הזה "How do you like it " והוא ענה לי בחיוך מאוזן לאוזן "I love it ". תמורת כמה יואנים בודדים הם מוכנים לקרוע את עצמם בצורה כזאת ששום אדם מערבי לא היה יכול ולא היה מסוגל. הם הלכו תחתיו כפופים, רועדים, ומסכנים, אבל בשקט מוחלט, מורגלים למאמץ הפיסי הבלתי אפשרי הזה, משום שאין להם בררה, אחרת לא יהיה להם מה לאכול.

והנשים, מה הן עושות באותו מקום? הם מצאו להם מקור פרנסה, הן עומדות ומראות את השיער הארוך שלהם. בקבוצת מיעוט זאת, (כ 20% מהסינים הם בני מיעוטים) לא נהוג שהנשים מסתפרות, אלא פעם אחת בחייהם בגיל 18 וגם אז הן לא זורקות את השיער אלא אוספות אותו ומגלגלות אותו על הראש שלהן. גדלות להן שערות שחורות וארוכות, באורך של  כשני מטרים. הן חופפות את השיער במי מעיינות טבעיים והוא נראה מאד עבה ומבריק. לאורך הטבעי של שיערן, הן מוסיפות את השיער הטבעי שלהם שסופר כאשר הן היו בנות 18 ויחד נוצרת להם על הראש חבילת שיער ענקית. הם מתפרנסות מכך שהם מוכנות תמורת כמה יואנים, לפתוח את השיער שלהם ולהראות לכל תייר את מלוא אורכו. אני חושב על אותן נשים שכל מה שיש להם לעשות בחייהם הוא לעמוד בבקתה בצידי הדרך ולחכות לתייר שיגיע, כדי שיהיה מוכן לשלם להם תמורת פתיחת שערן לכל אורכו. זה מה שיש להם בחייהם, שם הם עומדות כל היום ומזה הן מתפרנסות. הוויה עלובה שתיירים רבים ובינהם גם אני מנצלים אותה, כדי לראות להן את מלוא שערותיהן. הממשלה הסינית, שבמשך שנים רבות דיכאה את המיעוטים הללו, לקחה מהם אדמות, הגלתה אותם, פגעה בזכויות שלהם, הבינה פתאום שמיעוטים אלו יכולים להיות אטרקציה תיירותית. הם מעודדים אותם ללבוש בגדים מסורתיים ולשמש ניצבים עבור התיירים, כאילו סינים אוטנתיים. הם מצפים שיצטלמו איתם, הם רוקדים ושרים, לבושים בבגדים מסורתיים, הכל כדי לקבל כמה יואנים מהתיירים. זה נראה כ"כ תיירותי ולא משכנע, למרות שהם חיים כך ומתפרנסים. בעיקר משום שאין להם בררה, אחרת ימותו ברעב.

בגווילין ראינו מופע תיירותי, גדול עצום ומרהיב, אך הוא בנוי על מסה  אנושית אדירה של סינים העושים את אותו מופע ערב אחרי ערב לפני אלפי תיירים. לקחו את האיכרים העניים, הדייגים העניים והמסכנים והפכו אותם לניצבים, במופע הכולל אלפי אנשים, הכל לטובת התיירים. הם קופצים ושטים ורוקדים, כאילו בשמחה, אך כאשר ראיתי אותם מקרוב אחרי ההצגה, ראיתי אנשים מסכנים, כפופים, קמוטי פנים ועלובים, שתמורת כמה יואנים מוכנים לעשות כל שיגידו להם, כדי לשמח את ליבם של התיירים המערביים המכניסים כספים רבים למדינה. לכאורה כולם נהנים, התיירים משלמים עבור המופע, כל העיר עובדת במופע הזה ויש פרנסה, אך בעיני זה יותר ניצול חולשת העניים המוכנים לעשות הכל, ערב ערב, לפני קהל של אלפי תיירים, את אותם התרגילים החוזרים על עצמם, את אותם קפיצות וחתירות בסירות הדייג הרעועות שלהן, תמורת כמה פרוטות. אני יודע שהם מרוצים משום שלפחות יש להם מה לאכול, אבל לי כאדם מערבי, החושב שיש לחיים מטרות קצת יותר נשגבות מאשר רק להישרד, זה נראה עצוב. המדינה מרוויחה, אך הפרט סובל. המדינה הסינית, הרבה יותר חשובה מאשר הפרטים. אצלנו יש איזון בין צרכי המדינה לבין צרכי האדם, אך שם האיזון מהם והלאה. המדינה הרבה יותר חשובה מאשר האדם הפרטי. זה ממש כמו בבנית החומה הסינית.

כדי להגיע לחומה הסינית, אתה עולה היום ברכבל המעלה אותך לגובה עצום. לעלות ברגל לגבהים אלו, זה לחלוטין לא פשוט, מאמץ גופני עצום.  בנית החומה הסינית שאורכה למעלה מ 5000 ק"מ, נמשכה כמה מאות שנים. קשה להבין איך בנו את החומה הסינית, משום שהיא "תקועה", בגובה רב, בזוויות בלתי אפשריות, והטכניקה שבנו אותה, הייתה בעבודת ידיים. מיליוני סינים לקחו אבן ועוד אבן ועוד אבן על גבם וטיפסו לגבהים עצומים, כדי להביא את האבן שלהם לבנית החומה. חלק גדול מהבנאים מתו תוך כדי סחיבת האבנים ובמקום לקבור אותם בבתי קברות, קברו בתוך החומה, כחלק מהחומה הסינית. החומה הסינית בנויה אם כך, לא רק מאבנים אלא גם מהעצמות של בוניה. מכאן ניתן ללמוד שוב, על היחס לאדם בסין, האדם הוא לא יותר מאשר כלי לנשיאת אבנים. ערכו של האדם היה מאד נמוך בזמנים בהם בנו את החומה הסינית ולא נראה לי שמשהו בסיסי השתנה עד היום. החומה הסינית הרבה יותר חשובה מכל המיליונים שקיפחו את חייהם בבנייתה. למדינה הטוטליטרית של היום, או לקיסרות הסינית של עד לתחילת המאה ה 20, אין שום בעיה להקריב את האדם לטובת המדינה. מספיק לראות את הבניינים של העיר האסורה בבג'ין, ארמונות פאר, חצרות ענקיות, אלפי משרתים, הכל כדי לרומם ולפאר את הקיסרות הסינית. בשעה שהקיסרים הסינים בילו בארמונות הפאר שלהם, מליוני סינים רעבו למוות מחוץ לארמונות אלו, ולאף אחד זה לא נראה בעייתי. גם היום שליטי המפלגה הקומניסטית הסינית, חיים בעושר מופלג, והעניים הכפריים סובלים מחרפת רעב ובקושי מצליחים לשרוד, אך בסין זה אפשרי. מאו הצליח להשליט את הקומוניזם על סין. ההצלחה שלו הייתה בכך שהוא גייס את האיכרים לצדו, ובעזרתם הוא הצליח לחולל את המהפכה הקומוניסטית. אך מאז מותו של מאו, הפכה סין למדינה קפיטלסטית, לא דמוקרטית, שבה למדינה יש הרבה כסף ומשאבים, אך לפרט יש מעט מאד, כמעט חזרה לימי הקיסרות הסינית, שבה האיכר העני והקיסר העשיר היו בשני צידי הקשת של הקיום האנושי. כך גם היום, המוני האיכרים  הסינים נמצאים בתחתית הסולם יחסית לסינים עשירים ויחסית לפקידות הגבוהה.

כאשר חזרנו לארץ, הבנו פעם נוספת באיזה גן עדן אנו חיים כאן בארץ. לא שאין לנו בעיות, אבל הערכים הבסיסים של חשיבותו של האדם, של הערבות ההדדית, כבוד האדם וחירותו, של הנכונות לעזור לפרט, הם ערכים בסיסים הקיימים ביסוד החברה שלנו. לנו יש קופת חולים וחוק בריאות ממלכתי, יש לנו הבטחת הכנסה, השלמת הכנסה, ביטוח לאומי ועוד כלים סוציאלים כדי שהאדם לא ימחק לחלוטין. אפילו בתי התמחוי הקיימים בארץ, לחרפתנו כי רבה, לא קיימים בסין, שם כל אחד נלחם את מלחמת הקיום שלו לבדו, או בעזרת בני משפחתו, אבל בודאי לא בעזרת החברה. אצלנו אמיר פרץ מנסה להאבק כדי ששכר מינימום יהיה 1000$ לחודש אחד. בסין מרווחים האיכרים סכום כזה בשלוש שנים. אלו הם הפערים בין החברות וכמה טוב שאנו חיים פה ולא שם. נכון שגם לנו יש עדיין מה לשפר בתחומים אלו, אך יחסית לסין, אנו חיים בגן עדן אמיתי.